זוגיות ייוונית

זוגיות ייוונית

היווני שבנו מבקש שנבסס את הזוגיות שלנו על גופניות, על הרצון לסיפוק האישי. מטמא הוא את כל השמנים שהם הרצונות שלנו. מבקש הוא שכל הרצונות יפעלו לתענוג אישי.

 היכן האהבה? היכן היחד?

האם כאשר יסתיים התענוג האישי לא יוותר מאומה?
אכן זה טבע הגוף, ככל שחי יותר, ככה מתקרב יותר למוות. כך היא הזוגיות היוונית, ככל שמתקדמת, כך נסתם התענוגג האישי והזוגיות מתה יותר ויותר.
בלית ברירה מחפשים סיפוק גופני זה במקום אחר – מחוץ לזוגיות. נוצרים תסכולים זוגיים בשל אי סיפוק גופני – יווניי זה.

התשוקה הגופנית אינה רעה, אולם נועדה היא לשימוש הנשמה ולא להיפך.
התשוקה הגופנית מבקשת לבטל את האמונה, את האמון ההדדי העמוק יותר, את הנשמה המבקשת קשר משמעותיי ואיכותי יותר, קשר שיכול להאיר את הנשמה.

 נס חנוכה בזוגיות

עתה בחנוכה ישנה סגולה מיוחדת,
כל זוג יכול למצוא את פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול.
פך שמן זה מייצג את האמונה השלמה, הכהן הגדול כולו לה' יתברך , למה שמעבר לגוף.
שמן הוא הרצון – רצון שנובע מאמון שלם בין בני הזוג. הוא שיכול להאיר שמונה ימים.
שמנה הוא אותיות נשמה. כל זוג צריך לחפש את הרצון שיכול להאיר את הנשמה - את האמון העמוק של היחד, אתת מה שמעבר למקרים עצמם?

 איך נעשה זאת, האמון כל כך נפגע?

היוונים טמאו את כל השמנים – את כל הרצונות, כיצד נצליח למצוא את פך השמן שיאיר את נשמת הזוגיות שלנו?
התשובה – תאמינו שישנו כזה כד קטן שמסתתר בין כל השברים, בין כל הכאוס שייצרו היוונים שבכם. אל תוותרו, הואא קיים בין כל השברים.

 זוגות יקרים,

הקב"ה אוהב אתכם, כל מה שפגמתם הוא רק לבוש שהתלבש על היהודי שבכם. חנוכה מפגיש אתכם עם הצורך למצוא את פך השמן. הפעילו את הדמיון חפשו בין השברים רצון שעוד נשאר מהאידיליה הזוגית שהייתה מעבר לגוף, את הערגה הנשמתית שפיעמה בלבכם בעבר, או זו שהרטיטה תקווה בלבכם.

אל תוותרו על היותכם זוג יהודי, זוג נשמתי.
אנחנו יהודים, נצחנו את היוונים, נצחנו את הרדיפה שלנו אחר ההתמכרויות היווניות שלנו, זה נתון בפנימיות כל זוגג יהודי, יש לחפשו, יש למוצאו.

מאחל לכל הזוגות באשר הם, למצוא את פך השמן של זוגיותכם.

באהבת אמת
הרב אדם סיני
יועץ זוגי בשיטת "מרחבים משותפים" המבוססת על חוקים קבליים קוסמיים.

מהות הנס בחודש כסלו

מהות הנס
הנס בחודש כסלו.

חודש כסלו מפגיש את היהודי עם חג החנוכה, בו נעשה נס ליהודים✡. נצטווינו לפרסם נס זה.
ראוי שטרם פרסום הנס, נדון מעט בנס, מקורו ושייכותו לחודש כסלו דווקא.

כסלו אותיות כס ל"ו. מסמן הוא את מקום ההשענות על ל"ו צדיקים, שעושים שינוי בעולם. השינוי מתבטא בכך, שחודש כסלו הוא המעבר מהחושך לאור. בחודש זה מתחילים הימים להתארך.

סימן נוסף הוא, שאותיות כסלו הן ס״ך ל״ו. מספר הנרות שאנו מצווים להדליק בחג החנוכה הוא ל"ו (סך הנרות ללא השמש, שאינו מכלל הקדושה).
בחודש כסלו נגמרת התקופה של ההחשכה ומתחילה תקופת ההארה. ניצחון זה על היוונים הנו ניצחון על תרבות החושך. תרבות חושך זו היא תרבות של גוף, תרבות של תוך הדעת והחוקים הקיימים במציאות בתוך ההוויה שהאדם מצוי בה.

כל מושג ה״נשמה״ המבוטא במספר שמֹנֶה 8, שהוא מעבר למציאות המוחשית הנתפסת בתוך הדעת, אינו מצוי אצלם.

כיצד יכול אדם להתקדם?
התקדמותו של האדם חייבת להיות ע״י נקודת משענת מחוץ לעצמו. כאשר האדם חי עם נקודת משענת מחוץ לעצמו, יכול הוא להוביל את עצמיותו למקום שונה מהמקום בו הוא נמצא. ביוונות נשאר האדם בתוך עצמו, בתוך המסגרת בה הוא מתקיים.

חודש כסלו הוא המקום לפעולת ל"ו צדיקים שבו. הם אלו היכולים להזיז את עצמם ואת העולם מתוך המקום בו הם נמצאים.
✨נס הוא האפשרות של האדם לצאת מחוץ לעצמו, להפעיל את ל"ו הצדיקים שבתוכו, כדי לצאת מחשיכה לאורה, כדי לצאת מתרבות הגוף⛹ לתרבות הנפש, כדי לצאת מתרבות של אדם החי רק עם מה שמצוי בתוכו, אל אדם החי את מה שמעבר לעצמו.
כיצד יפעל האדם מעבר לעצמו (זה ב"נ בפוסט הבא).

מתוך ספרי שיצא לאור לפני מס' חודשים "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"

בברכה
הרב אדם סיני

http://Www.adamsinay.co

ניוזלטר 254 מקץ – נרות חנוכה בפנימיות

שלום ידידים יקרים

אנו בעיצומו של חנוכה- חג האורים. זהו חג, שגם מי שאינו מקיים תורה ומצוות, שמח לחגוג אותו. איזו שמחה להדליק נרות ולהאיר את הבית! כל יום עוד נר קטן….

ישנן שתי דיעות, באופן כללי, לגבי איך נכון להדליק את הנרות:

מנר אחד עד שמונה נרות, או משמונה נרות, בסדר יורד, עד נר אחד.

המחלוקת טומנת בחובה חוק רוחני שאותו עלינו להבין. דרך בה יש להתייחס לעולם. בהמשך, מאמר מאת הרב אדם סיני בנושא זה. קריאה מועילה לכם!

בנוסף, בהמשך גם פוסט של הרב העוסק בחינוך, כי חנוכה הוא גם מלשון חינוך.

ומהנעשה בבית מדרשנו:

ביום ראשון הקרוב תתקיים בבית מדרשנו סעודה לכבוד ראש חודש טבת יחד עם הדלקת נרות חגיגית. נשמח לארח אתכם!

ביום ראשון שאחריו, ח' טבת תשע"ו (20.12.15), יתחיל בימי ראשון בערב, קורס בנושא "תפילה". בקורס יתן הרב את השקפת הקבלה אודות התפילה. על מה באמת נכון להתפלל?

כולנו ודאי שמענו את הרב אומר שהקב"ה אינו סופרמרקט, שיש לשטוח בפניו בקשות, אך מצד שני, האם צריך להמנע כלל מלבקש ממנו? מה נכון לכוון בעת התפילה?

אנו ממליצים מאד להצטרף לקורס. 10 שיעורים של שעה וחצי כל יום ראשון.

לפרטים, התקשרו לקרן: 050-314-1111

אנו מאחלים לכולכם שבת שלום, חודש טוב וחנוכה שמח!

חנוכה מלשון חינוך

פוסט מאת הרב אדם סיני שליט"א מהו חינוך לאמונה?

יש החושבים שאמונה היא רגילות של אדם השומר תורה ומצוות, הולך עם כיפה, לובש ציצית ומנהל אורח חיים דתי. אותם אנשים אומרים: "אדם זה הוא בעל אמונה". על פי הגדרה זו, לא מובן לאנשים אלו, מדוע יש לחנכו לאמונה, והרי לכאורה הוא כבר מחונך?!

 

כדי להיעשות אדם מאמין, אין די רק בשינוי המעשים החיצוניים, אחרת אין צורך בחינוך פנימי, אלא די באילוף או קניית הרגל חדש. הרי אפשר ללמד אף את הקוף לשמור שבת ואת התוכי להתפלל, אולם ודאי שלא לזאת כוונתנו בדברנו על האדם המאמין. אין מבקשים אנו להיות כקופים או כתוכים.

 

חינוך הוא הוצאה מהכוח אל הפועל של הפוטנציאל הטמון בחניך. יש בכל יהודי את הפוטנציאל להגיע לאמונה. אנו מבקשים להוציא פוטנציאל זה מהכוח אל הפועל, דהיינו לחנך את עצמנו לאמונה. אין אפשרות להגיע לאמונה ללא בחירה. הבחירה הנה אמצעי מוכרח כדי להגיע לאמונה.

 

כיצד מתקיימת האמונה?

הזוהר הקדוש מכוון את היהודי ללמוד בלילה. קניית האמונה הנעשית בלילה היא עיקר יסודי ביהדות, כפי הכתוב: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהילים צ"ב).

הלילה הוא סימן לזמן של הסתרה. פעולה בתוך מסגרת של הסתרה מחייבת אמונה. דווקא בזמן שקשה ואין התלהבות, כאשר לא מרגישים תענוג וחיות מהקדושה, זה הזמן להתאמן להשגת האמונה. אימון זה הוא הליכה למעלה מהדעת.

במובן הרחב יותר, לילה הוא זמן ההסתרה ולא רק זמן גשמי. מהוראה זו נבין, שעיקר קניית האמונה היא בזמן ההסתרה דווקא. טוב יעשה כל יהודי, שיראה את מצבי ההסתרה כהזדמנות לקנות אמונה, ולא ח״ו כמקום לתלונות.

 

 

מציאות של אמונה אינה מחייבת מציאות של הסתרה, אולם העבודה כדי להשיג אמונה, כן מחייבת הסתרה.

 

ניתן אולי להבין זאת ברגש האהבה המוכר יותר לאדם. כל פעולה שתוצאתה אינה בזמן הפעולה, מחייבת יגיעה עד ההגעה לתוצאה. יצר לב האדם רע מנעוריו, ואוהב הוא בעיקר את עצמו. באהבה ישנו תגמול גדול מאד לרגש האדם, אך אליה וקוץ בה. אם אדם יפעל את האהבה, רק כדי לקבל את התגמול, יהפוך הוא להיות אנוכי יותר ולא אוהב. בשל עובדה זו, זימן לנו הקב״ה מציאות של הסתרה. במצב הסתרה זה, נמצא האדם בניסיון ובאימון.

 

השאלה הנבדקת היא, האם מוכן האדם להקריב עצמו לאהבה ללא קבלת תמורה – אהבת חינם?

 

ניסיון זה בו עומד האדם, הוא גם מצב של אימון, של הזדמנות. אימון זה נועד להכשיר את האדם להשיג את היכולת לפעול במסגרת האהבה מבלי לקבל תמורה. כאשר קונה האדם אפשרות זו, שנקראת צורה של השפעה או ״אהבה ללא תנאי״, אז מבטל הקב״ה את ההסתרה, ומגלה לאדם את התמורה הנפלאה שישנה באהבה. אם האימון לא היה מתקיים בזמן של הסתרה, לא יכול היה האדם להיות אוהב באמת, אלא היה הופך להיות בעל אינטרס אישי, והרי זו אינה אהבה. אולם לאחר שלמד האדם להיות אוהב ורכש את תכונת האהבה, גם אם יתגלה התענוג הגדול במסגרת האהבה, לא תפריע קבלת התענוג לעצם האהבה. במצב של אהבה, היא זו המפעילה את האדם, ולא האינטרס האישי.

 

 

ראינו בדוגמא זו ב׳ זמנים: הראשון שבהם הוא זמן העבודה, שמחייב הסתרה. הוא השלב בו חייב האדם לפעול למעלה מהדעת, למעלה מהאינטרס האישי המפעם בקרבו. אולם לאחר קניית האהבה, שזהו המצב הב׳, אין צורך יותר בהסתרה, היות והאינטרס האישי הופך להיות חלש יותר מהאינטרס של האני המשותף המבטא את האהבה.

 

רואים אנו, שלצורך העבודה המאמנת את האדם להגיע לאהבה, הנקראת ״עבודת האהבה״, צריך הסתרה כאמצעי. אולם במציאות האהבה, אין צורך בהסתרה.

 

אם כך, נבדיל בין זמן בניית האהבה למציאות האהבה, וכן בין זמן בניית האמונה למציאות האמונה. נוטים לטעות ולומר שאמונה מחייבת הסתרה, ואין הדבר נכון. על כן יש לזכור הגדרות אלו לכל המקומות.

 

 

מציאות של אהבה אינה מחייבת מציאות של הסתרה, אולם העבודה כדי להשיג אה

מתוך שיעור הרב אדם סיני שליט"א על חנוכה
בית הלל ובית שמאי בפנימיות

יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין הדלקת נרות חנוכה, האם צריך ביום הראשון להדליק נר אחד ומכאן הולך ומוסיף, או שצריך להדליק ביום הראשון שמונה נרות ומכאן הולך ופוחת.

אנו יודעים שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, אז יש להבין מה זה אומר, ומה זה אומר.

 

בית הלל ובית שמאי חלוקים בתפיסה: האם צריכים לקיים את המצווה מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כאשר יש לנו את השמונה שהיא צד הנשמה, נשמה יכולה ללכת ולהתחסר – כדי לראות הפרטים בתוך הכלל, וישנה אפשרות לעבוד עם הפרטים, כדי לגלות את הכלל מתוך הפרטים.

 

בית הלל, שמדברים מצד זמן תיקון, פוסקים לנהוג כך שנפעל מהפרטים אל הכלל. כלומר, שכיוון שההלכה באה בזמן תיקון, כדי שנגיע לכלל, לכן אנו עובדים מהפרטים אל הכלל.

אבל בית שמאי באים ומתקנים מצד גמר תיקון. גמר תיקון אומר שיש את הכללים, והתפקיד של הפרטים הוא לבטא אותם. לכן, צריכים הפרטים לבוא לאחר הכלל. לכן, קודם כל צריך להדליק שמונה נרות – שזה כנגד הכלל, ורק לאחר מכן ללכת ולפחות, כדי לגלות את הפרטים, שמבטאים את אותו כלל.

 

 

תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין

אומר הזוהר הקדוש שיש תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין. תרי"ג עיטין – זה תרי"ג עצות, מה זה עצה? זה פעולות שאדם עושה כדי להגיע לכלל. כך המצוות, הן בהתחלה רק עצות, לא מונח בהן אור, לא מופקד אור בכל מצווה ומצווה. אתה רק עושה פעולות שהן פרטים, כדי להגיע לכלל. כך הן המצוות, בזמן תיקון. לכן, אי אפשר לראות כעת את האור הגדול במצוות.

 

 

לאחר מכן, כשמגיעים לכלל, אז כבר יש תרי"ג פיקודין. כאשר יש תרי"ג פיקודין, זה אומר שבכל מצווה ומצווה יש את האור המופקד באותה מצווה. אז, כאשר אתה עושה את הפעולות הפרטיות באותה מצווה, אתה יכול לגלות את האורות הפרטיים שמופקדים באותה מצוה. כשאנו אומרים שהמצוות מפרטות את הכלל, הכוונה היא שדרכן אתה יכול לראות את אותה נקודה של הכלל, וכך הפרטים מבטאים את הכלל.

 

 

אולי אפשר להבין את זה טוב יותר ביחסים בין בני אדם. כאשר אדם רוצה לאהוב את חברו, הוא עושה פעולות בשביל זה, למשל נותן מתנות לחברו. בתחילה הוא לא אוהב אותו, אבל הוא נותן לו מתנות כדי להגיע לאהבה אליו. אחרי שהוא אוהב אותו, מה הוא יעשה? גם ייתן לו מתנות. לשם מה הוא נותן לו מתנות עכשיו? כדי לבטא את אותה אהבה.

 

 

כאשר נותן לו מתנות לאחר שאוהב אותו, זה כדרך בית שמאי, דהיינו בא מהכלל אל הפרטים המבטאים את הכלל. כאשר פועל כבית הלל, אז פועל מצד זה שנותן לו מתנות, כדי להגיע לאותו כלל – כדי לבנות את האהבה.

 

 

אז מה נכון?

שניהם נכונים! אז למה לא נוהגים לפי בית שמאי אם שניהם נכונים? כיוון שאנחנו נמצאים בזמן תיקון, ובזמן תיקון צריכים ללכת מהפרטים אל הכלל. אבל חייב לזכור גם את בית שמאי. זו הדרך הראויה, לא רק לעשות לפי בית הלל, אלא צריך לזכור את בית שמאי כהשקפה, ולפעול את בית הלל למעשה.

 

בית הלל, שפועלים מהפרט אל הכלל, חייבים להיות בתוך ההשקפה שהכלל קודם, שכל פעם שאנחנו מדליקים, זה לקראת הנשמה, שהיא השמונה. בכל נר ונר אנחנו צריכים לומר "אנחנו מאמינים שזה נר ראשון לשמונה, וזה נר שני בשמונה, ושלישי בשמונה, וכן הלאה", ככה צריך להדליק את הנרות.

 

 

אם כך אנו פועלים, אז אנחנו יודעים שהמעשה הוא מצד בית הלל, אבל הכוונה היא מצד בית שמאי. כאשר אנחנו פועלים כך, אנחנו מבינים את הרעיון האלוקי, שהפעולה היא בחוץ, אבל הכוונה היא בפנים, ושם גם תהיה התוצאה.

 

בעזרת ה' שנזכה לעשות כבית הלל וכבית שמאי, ולהפגיש את שני העולמות האלו, שהם עולם המעשה ועולם הכוונה. ונוכל, בעזרת ה', להדליק את הנרות במעשה מהפרט אל הכלל, אבל לכוון בתוך נפשנו לכלל הגדול, שכל הפרטים מכוונים אליו. ונזכה, בעזרת ה', שהכלל יפעים את ליבנו, יפעים את נפשנו, ונוכל אף לפעול, לעתיד לבוא, גם את הפרטים המבטאים את הכלל.

בה, כן מחייבת הסתרה

 

 

iStock_HanukkahCandles1 (1)

כסלו

אנו שמחים לחשוף בפניכם מאמר מיוחד מהספר החדש של הרב אודות חגי ישראל, הספר טרם יצא, אך למען הקוראים הנאמנים שלנו, הנה טעימה קטנה מהספר כהכנה רוחנית לקראת חנוכה.

 

הצורך בהכנה

ההכנה היא הכלי אותו האדם צריך להכשיר טרם ביאת האור. כאשר ההכנה היא נכונה, דהיינו כאשר הכלי הוא ראוי, אפשרי להפיק מהזמנים המיוחדים אותם גילו לנו חז”ל את המשובח ביותר.

חג החנוכה מאתגר אותנו עם המחשבה של היווני, שבעיקרה היא מחשבה גופנית. יש לזכור, שהיווני החיצוני לנו, מייצג נקודה או אפילו מרחב נפשי בתוכנו פנימה ממש ולא רק מחוצה לנו. עם צד בעצמנו אנו נפגשים, כאשר אנו פוגשים את היווני שמחוצה לנו. ולפגישה זו ששיאה הוא בחנוכה, מבקש אני לערוך הכנה ראויה.

ההכנה הרצויה

ההכנה הרצויה היא הגמישות המחשבתית. כידוע, כדי שהאדם יוכל להגיע לנקודה אמיתית, הוא צריך את חופש המחשבה. אם אדם אינו חופשי במחשבתו, הוא אינו יכול להגיע להשראה אלוקית אמיתית. כל היכן שהמחשבה אינה משוחררת, הגופניות, שהיא טבע האדם מנעוריו מעצם לידתו, משתלטת על האדם. המחשבה הגופנית משתלטת על המחשבה ומכוונת אותה כפי רצונה. המחשבה הופכת להיות עבד לרצון הגופני. ו”היכן שהאדם מחשב, שם הוא נמצא”, כפי שלימד אותנו הבעל שם טוב זצוק”ל.

ההרהור יוצר את ההרגשה ולא המעשה

האדם חושב לפי המקום בו נמצא רצונו. הרצון נע בין הרגש לשכל. ביו הגוף לנשמה. יכולים להיות רצונות גופניים ורצונות מחשבתיים. לא פעם הם אף סותרים האחד את האחר. אדם יכול בשכלו לרצות להיות בעל בטחון, אך רצונו הגופני מכריחו לחוסר בטחון. שלא לדבר על התמכרויות למיניהן של אוכל או הנאות אחרות, שהשכל אינו רוצה בהם אך הגוף רוצה בהם.

אם ישיג אדם שליטה על הרצון יוכל לנבט את חייו למקום הרצוי. אך אם הרצון הגופני משתלט גם על מחשבתו, דהיינו מחשבתו מקובעת לדוגמה מחשבתית מסוימת, לא יוכל האדם להשתנות, אלא אם יגיע לחייו זעזוע שישנה אותו. אנו מבקשים להלך ללא צורך בייסורים מיותרים שיכריחו אותנו לדברים.

המחשבה יכולה לשנות את הרצון, אך יש תנאי שהיא תהיה מספיק חזקה ומשמעותית. יש לזכור את הידיעה הכול כך חשובה בנפש האדם. “ההרהור יוצר את ההרגשה ולא המעשה”. כאשר אדם מהרהר בדבר מה, אף אם כלל לא עשה את המעשה, מתרגש הוא מהדבר, כמו בחלום, או בפנטזיה או במחשבה, שמקורה בטעות. למשל כאשר חשב שרואה אריה ופחד עד כדי שרעדו איבריו, אין זה משנה כלל, אם היה אריה אם לאו?! עצם המחשבה והאמונה במחשבה זו, שיש אריה דיה, כדי להפעיל את הרגש.

אם כך חייבים אנו לחזק את המחשבה הנכונה כך, שהיא תהיה מחשבה אמיתית וחזקה דיה, כדי שתשנה את הרצון ובעקבותיו את ההרגשה למקום הנכון.

אם נשאיר את הזירה ללא מאבק שלנו בטבע הרגיל, אזי העשוי ממילא בנפש האדם, שהוא הרצון הגופני ישתלט על האדם.

תנאי מוכרח להכנה – גמישות במחשבה

ב’ חטיבות בנפש האדם : חטיבת הדמיון וחטיבת השכל. האדם צריך גמישות במחשבה. כדי להשיג גמישות זו, האדם צריך לפתח את חטיבת הדמיון שלו. לצורך גמישות המחשבה, באופן הנכון, צריך האדם לעבוד בב’ חטיבות הנפש האמורות: חטיבת הדמיון, וחטיבת השכל.

לדמיון תמונות משל עצמו, וכן לשכל תמונות משל עצמו. השכל יכול לחשוב בצורה מסוימת, בד”כ על פי חוקים ברורים השייכים לחוקי הגוף. ואילו הדמיון יכול לגלוש לרעיונות ותמונות מחשבתיות, השונות תכלית שינוי מהשכל. בכך כוחו הרב לשינוי, אך בכך גם סכנתו הרבה.

לכל אחת מהחטיבות ישות נפרדת, לעיתים הם נפגשים ולעיתים אינם נפגשים. יש הרוצים לכפות את השכל על הדמיון, ויש שרוצים לכפות את הדמיון על השכל. אך יש לדעת שאלו הם ב’ חלקים בנפש, שכל אחד מהם צריך לעבוד בפני עצמו והמיזוג שלהן צריך עדינות הנפש ודיוק, כפי שננסה להסביר כאן.

הדמיון נותן את ההשראה האלוקית (דמיון בגימטרייה “נס”). הנס הוא היכולת ללכת מעבר לשכל של האדם. אך אי אפשר להוביל את השכל למחוזות שאינם ידועים לו, אם אין גמישות לשכל. לכן האדם צריך ללמוד איך ליצור גמישות בצורות המחשבה שלו. רובנו מקובעים בצורה דוגמאטית למחשבות ודרכים מסוימות. ולכן צריך האדם מחד לתת חופש לדמיון (ובעיקר בלימוד הרוחני), ומאידך צריך שכל מאד ברור, שיהיה תחת שליטה ברורה, משום שאם יעבוד רק עם השכל שלו, הגוף ישתלט עליו. ואם יעבוד רק עם הדמיון יתפזר למחוזות לא רצויים ולפנטזיות שיבלבלו אותו. לצורך כך צריך לדמיין בתוך מסגרת מחשבתית שניתנת לנו מחוץ לעצמנו, מחוץ לגופנו.מסגרת זו נותנת לנו התורה ביסודותיה האמוניים.

כיצד אדם משיג גמישות במחשבה?

גמישות במחשבה מושגת רק ע”י ויתור עצמי. אדם שלא מוותר על האגו שלו, לא יכול שתהיה לו גמישות במחשבה. היכן שאדם לכאורה נראה חזק, מדויק ועומד במשימות, הוא גם האדם שקשה לו להיות גמיש במחשבתו. ישנם אנשים שהם גמישים בגופם, ואז יכולים להשתלב עם כל מיני רצונות של אחרים. אולם כאן אין מדובר על גמישות הגוף, אלא על גמישות המחשבה. היכולת לפעול בנימוס על פי החוקים החיצוניים אינו גמישות במחשבה. גמישות זו חייבת להיות פנימית, אמונית ולא רק התנהגות גופנית חיצונית. יש שלכאורה מאוד מנומסים ומסכימים להשתלבות בסביבה, אך כאשר זה מגיע לאגו שלהם, כאשר יוצאת חמה מנרתיקה(ראה סוכות), מבעטים בכל מה שלכאורה האמינו בו.

איך אדם יכול לבדוק אם יש לו גמישות במחשבה?

אם האדם יכול לקחת רעיון ולראות אותו מכל צדדיו, כמו מדען ממציא. אם יכול לחשוב על אפשרויות, שאף אחד עוד לא חשב עליהן, כמו לחשוב על אפשרויות פנטסטיות. מפליא הדבר “כיצד פתאום זה עלה לו במחשבה”? ישנם אנשים, שאינם יכולים לחשוב על דברים כאלו. למשל, אם אומרים לאדם לחשוב על “מה זה שאין זמן”. אומרים לו, “תצייר את העולם הזה בלי זמן”, ישנם אנשים, שאינם יכולים אפילו להתחיל לחשוב על זה. וכל שכן כשאומרים להם דברים הקשורים לניסים לבורא, או למה שמעבר לרצונות הגופניים.

האם לא ניסחף כך למיסטיקה? מצד אחד, בדמיון אכן יש סכנה למיסטיקה ובלבול גדול מאד. ולכן כאשר נותנים גמישות לשכל, חייבים שכל אחר, שינתן לנו במקום השכל הזה. ההגנה היא ההליכה עם השכל של חז”ל מחד. ומאידך גם צריך לפתח את הדמיון. לאחר מכן, צריכים להביא את שניהם, את השכל ואת הדמיון לחטיבה אחת. היכולת להביא אותם לחטיבה אחת זה אומר מצד אחד השראה אלוקית, ומצד שני פרקטיקה עפ”י ההשראה האלוקית.

לכן, אם אדם לא יעבוד עם הדמיון הוא אמנם יעשה מה שחז”ל אמרו לו, אך לא יגיע לכך שזה יהיה שלו. זה לא יהיה חלק ממנו והוא לא יגיע לזה בתובנות האישיות שלו. ואז לא יהיה נס. משום שנס זה אומר לשנות את הטבע שלי. מאידך אם יהיה עם השראה ודמיון אף מעבר לעצמו, אך לא יהיה דמיון זה בתוך מסגרת ברורה, המכריחה לפרקטיקה, יגלוש לריחוף ומיסטיקה, המבקשת החשבה עצמית בלתי סבירה. ראה את כל המתקשרים למיניהם הצצים חדשות לבקרים.

וויתור על האגו

היוונים רוצים לכפות את השכל שיהיה עבד לגוף. אין אני אומר רצו בלשון עבר, אלא רוצים. מציאות זו נכונה לכל אדם בתיקונו. אין מאבק עם היוונים שייך לתקופה שלפני מעל אלפיים שנה, אלא לכאן ולעכשיו.

אנו צריכים את הגמישות בתחילה, כדי שנסכים להיות עבדים כלפי האמונה, להיות עבדי ה’. אך להסכים לקבל על עצמנו עבודה זהו דבר לא פשוט. אם נהיה מוכנים להיות גמישים, נוכל לקבל את הצורה הזו, אז תצלח דרכנו. נהיה מעבר השני של הנהר. נקבל את תיקונו של אברהם אבינו.

הגאווה לא נותנת לנו. הגאווה אומרת “אני יודע, אני אחליט”. ולכן בחנוכה אומרים לאדם “אל תשתמש בכלים העצמיים שלך כלל, תוותר על הרצון שלך בכלל. אתה רק רואה את האור, אך הוא אינו שלך”. וצריך האדם להסכים לכך שזהו נס גדול מאד.

איך אפשר להסכים לכזה דבר, שיש רק חסדים בעולם? לראות אותם ולא להשתמש בהם?

אם נסכים לזה, נוכל להגיע לפורים. ואז בפורים, תהיה גמישות אף מצד הגוף, אך זה יהיה כבר בחינת הגוף המתוקן. וזו תהיה גמישות של אהבה. אכן גם באהבה צריך גמישות. רוב האנשים אוהבים רק לפי הגוף הבהמי שאינו שליח של הנשמה המתוקנת, ואז למרות שנראים כאוהבים אין להם גמישות באהבה וע”כ כל אהבתם הינה רק תאווה עצמית.

כאשר אין גמישות באהבה האהבה מגיעה ונסתמת. כאשר אור האהבה מתפשט לאדם מרגיש הוא רגש של אהבה, אך למרבה הפלא, אהבה זו נגמרת ומביאה לריקנות גדולה מאד.

יש לזכור, שהגמישות במחשבה חייבת להיות קודמת לגמישות בגוף. כפי שיראה קודמת לאהבה.

חטיבה אחת

כיצד אם כן האדם יישם את הגמישות המחשבתית המהווה הכנה לחנוכה?

ראשית, לפני הכול, חייב האדם להסכים לחשוב מעבר לעצמו. לוותר על האגו שלו הכול יודע. לדעת, שרוב הסיכוי שמחשבתו הרגילה לא תגיע למקום הראוי. שהמקום המחשבתי שבו הוא נמצא חייב להשתנות.

סיפור מקוצר המשקף את העניין: במלחמה בין ב’ ממלכות צרה אחת מהן על האחרת. המטרה הייתה לגרום להם להיכנע ללא צורך לחדור לטירה. לנצורים היו מחסני אוכל שאט אט החלו להיגמר, כפי מחשבת הצרים. לאחר שנשארה פרה אחרונה ושק חיטה אחד, באו למלכה, כדי לשאול בעצתה, כיצד לחלק את הנותר בין חברי הממלכה. להפתעתם כי רבה, ציוותה עליהם המלכה, לקחת את הפרה לחתוך את בטנה, למלא את בטנה בשק החיטים ולזורקו ממרומי החומה לעבר הממלכה הצרה עליהם. מובן שעשו את ציווי מלכתם. והנה זה פלא, בראות הצרים, שלאחר כל כך הרבה זמן הנצורים מרשים לעצמם לזרוק פרה וחיטים, התייאשו ועזבו את המקום.

ללא מחשבה יוצרת זו לא היו מגיעים לפתרון. האם אנו כבני אדם, כיהודים, יכולים לחשוב על ישויות רוחניות. על אמונה. על ויתור האנוכיות. על אהבה מחוץ לעצמנו. על אין זמן גשמי. על כך, שלמרות שאנו נראים בגופים נפרדים, אנו בעצם מאוחדים בנשמה?! ועוד כהנה מחשבות, שנראות זרות ומוזרות למחשבה הגופנית, אך לשם צריכים אנו להיות יכולים להתגמש.

האדם צריך לעבוד עם הדמיון החזק מאד שלו מצד אחד, ועם השכל של חז”ל מצד שני, ולנסות אט אט להביא אותם לחטיבה אחת. דהיינו להביא לעצמו דרך ההשראה, את החלק הרוחני של המחשבות של חז”ל אבל לבדוק תדיר שאין הן יוצאות מהמסגרת שקבעה התורה הקדושה. חייב להיות צמוד למחשבות של חז”ל מחד, ומאידך צריך השראה אלוקית כדי להביא את האמת להרגשה, לנפש. אם האדם יעבוד בשתי חטיבות אלו, אז יוכל להביא עצמו לכך, שתהיה לו דרך מדויקת, פרקטית ומסודרת מאד, שמצד שני יש בה גם השראה אלוקית. רק כך אפשר להגיע כמעט למדרגה של נבואה, שהנפש עומדת במקום של ישות רוחנית.

אם לא הולכים בדרך זו, אז אנשים מבולבלים מאד בחייהם. לכאורה רואים כל מיני מגידים שאומרים כל מיני דברים, אך כאשר מנסים לראות מהי הפרקטיקה שבכך, רואים שהם יכולים כל יום לומר משהו אחר לגמרי ואין שום פרקטיקה בזה. חייב האדם שיטה רוחנית עם פרקטיקה מעשית.

סיכום

אם כן, נסכם ונאמר שבכסלו יש להכין עצמנו לנס, לגמישות, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. עלינו להיות מסוגלים ללכת מעבר לעצמנו. עלינו להיות פתוחים וגמישים מאד לקבל דברים חדשים. להיות במרחבים ולהסכים להם, ולא להצטמצם לנקודות פרטיות. יש להסכים, שהדמיון ייקח אותנו למרחבים גדולים מאד.יש לתת לנפשנו ללכת אל מעבר לאופק. יש לרצות לפרוץ כל הזמן למקומות אחרים, חדשים, מעבר לגוף. לא מצד פריצה של כוח, אלא חופש וגמישות. זוהי נקודת ההכנה הנפשית הראויה לחנוכה.

יחד עם זאת, צריכים גם להיזהר מהנקודה הזו של מזל קשת, משום שהקשת גם מביאה לנפילות גדולות מאד, כי החופש הזה מביא להפקרות. ולכן צריך להיזהר. אומר הזוהר הקדוש שהקשת היא גם סימן לנפילה. ולכן צריך להיזהר בזה. מצד שני גם לראות, שיש בכך פוטנציאל גדול מאד. אם עוברים שלב זה, אז מגיעים לנקודה אמיתית, לנס ממש ולהשראה פנימית חזקה. אם כך נעבוד בחודש זה, נוכל להביא עצמנו למרחבים נפשיים עצומים וגדולים. נוכל לחיות בצורה רחבה הרבה יותר בנפש, ולא להיות מצומצמים לרצונות הגוף המגביל אף את המחשבה. להיות יכולים להתגבר על היווני שבנו ולפרוץ את גבול הגוף לאמונת הנשמה.