חנוכה – מהו חינוך לאמונה

חנוכה מלשון חינוך❗
*מהו חינוך לאמונה❓*

יש החושבים שאמונה✡ היא רגילות של אדם השומר תורה ומצוות, הולך עם כיפה, לובש ציצית ומנהל אורח חיים דתי. אותם אנשים אומרים: "אדם זה הוא בעל אמונה". על פי הגדרה זו, לא מובן לאנשים אלו, מדוע יש לחנכו לאמונה, והרי לכאורה הוא כבר מחונך⁉
כדי להיעשות אדם מאמין, אין די רק בשינוי המעשים החיצוניים↔, אחרת אין צורך בחינוך פנימי↩↪, אלא די באילוף או קניית הרגל חדש. הרי אפשר ללמד אף את הקוף לשמור שבת ואת התוכי להתפלל, אולם ודאי שלא לזאת כוונתנו בדברנו על האדם המאמין. אין מבקשים אנו להיות כקופים או כתוכים.
*חינוך הוא הוצאה מהכוח אל הפועל של הפוטנציאל הטמון בחניך❣* יש בכל יהודי את הפוטנציאל להגיע לאמונה. אנו מבקשים להוציא פוטנציאל זה מהכוח אל הפועל, דהיינו לחנך את עצמנו לאמונה. אין אפשרות להגיע לאמונה ללא בחירה. הבחירה הנה אמצעי מוכרח כדי להגיע לאמונה.

 

*כיצד מתקיימת האמונה❓*

הזוהר הקדוש מכוון את היהודי ללמוד בלילה. קניית האמונה הנעשית בלילה היא עיקר יסודי ביהדות, כפי הכתוב: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהילים צ"ב).

הלילה הוא סימן לזמן של הסתרה. פעולה בתוך מסגרת של הסתרה מחייבת אמונה. דווקא בזמן שקשה ואין התלהבות, כאשר לא מרגישים תענוג וחיות מהקדושה, זה הזמן להתאמן להשגת האמונה. אימון זה הוא הליכה למעלה מהדעת.

במובן הרחב יותר, לילה הוא זמן ההסתרה ולא רק זמן גשמי. מהוראה זו נבין, שעיקר קניית האמונה היא בזמן ההסתרה דווקא⚪. טוב יעשה כל יהודי, שיראה את מצבי ההסתרה כהזדמנות לקנות אמונה, ולא ח״ו כמקום לתלונות⛔.

 
מציאות של אמונה אינה מחייבת מציאות של הסתרה, אולם העבודה כדי להשיג אמונה, כן מחייבת הסתרה.

 
ניתן אולי להבין זאת ברגש האהבה❤ המוכר יותר לאדם. כל פעולה שתוצאתה אינה בזמן הפעולה, מחייבת יגיעה עד ההגעה לתוצאה. יצר לב האדם רע מנעוריו, ואוהב הוא בעיקר את עצמו. באהבה ישנו תגמול גדול מאד לרגש האדם, אך אליה וקוץ בה. אם אדם יפעל את האהבה, רק כדי לקבל את התגמול, יהפוך הוא להיות אנוכי יותר ולא אוהב. בשל עובדה זו, זימן לנו הקב״ה מציאות של הסתרה. במצב הסתרה זה, נמצא האדם בניסיון ובאימון.

 

*השאלה הנבדקת היא, האם מוכן האדם להקריב עצמו לאהבה ללא קבלת תמורה – אהבת חינם?*

 

ניסיון זה בו עומד האדם, הוא גם מצב של אימון, של הזדמנות. אימון זה נועד להכשיר את האדם להשיג את היכולת לפעול במסגרת האהבה מבלי לקבל תמורה. כאשר קונה האדם אפשרות זו, שנקראת צורה של השפעה או ״אהבה ללא תנאי״, אז מבטל הקב״ה את ההסתרה, ומגלה לאדם את התמורה הנפלאה שישנה באהבה. אם האימון לא היה מתקיים בזמן של הסתרה, לא יכול היה האדם להיות אוהב באמת, אלא היה הופך להיות בעל אינטרס אישי, והרי זו אינה אהבה. אולם לאחר שלמד האדם להיות אוהב ורכש את תכונת האהבה, גם אם יתגלה התענוג הגדול במסגרת האהבה, לא תפריע קבלת התענוג לעצם האהבה. במצב של אהבה, היא זו המפעילה את האדם, ולא האינטרס האישי.
ראינו בדוגמא זו ב׳ זמנים: 1⃣הראשון שבהם הוא זמן העבודה, שמחייב הסתרה. הוא השלב בו חייב האדם לפעול למעלה מהדעת, למעלה מהאינטרס האישי המפעם בקרבו. 2⃣אולם לאחר קניית האהבה, שזהו המצב הב׳, אין צורך יותר בהסתרה, היות והאינטרס האישי הופך להיות חלש יותר מהאינטרס של האני המשותף המבטא את האהבה.
רואים אנו, שלצורך העבודה המאמנת את האדם להגיע לאהבה, הנקראת ״עבודת האהבה״, צריך הסתרה כאמצעי. אולם במציאות האהבה, אין צורך בהסתרה.

אם כך, נבדיל בין זמן בניית האהבה למציאות האהבה, וכן בין זמן בניית האמונה למציאות האמונה. נוטים לטעות ולומר שאמונה מחייבת הסתרה, ואין הדבר נכון. על כן יש לזכור הגדרות אלו לכל המקומות.

 

*מציאות של אהבה אינה מחייבת מציאות של הסתרה, אולם העבודה כדי להשיג אהבה, כן מחייבת הסתרה.*