דיבור על העתיד

דיבור על העתיד, הנעשה מתוך אחריות, הנעשה כדי לבדוק את המטרות שהאדם צריך להציב לעצמו בדרך למטרת העל שלו, שהיא דבקות בה', הנעשה תוך ראיה מפוכחת והשוואת כוחות העבודה עם המטרות הנצפות, זהו דיבור נכון.

 אם כך, למה האנשים לא מדברים באופן זה?

תשובה: מכיוון שהצבת מטרות עתידיות מחייבת פעולה, יגיעה. כל היכן שיצר הרע של האדם מתערב, מושך הוא את האדם למנוחה גופנית, למנוחה זמנית (כוח המשיכה של הרצון לקבל). על כן רואים אנו, עד כמה קשה להביא עצמנו לדבר על העתיד. התבוננו בשיחה עם עצמכם או עם הסובבים אתכם. ראו על מה היא נסובה, לפיכך תוכלו לשפוט, היכן מצויה נפשכם.

אנו מזכירים, שהדיבור צריך להיות תוך אחריות, תוך מידת אמת מסוימת של המדבר. כי להפריך לאוויר מטרות מטאוריות ודמיוניות, בלי החיוב הפנימי לעמוד בנאמר, ודאי, שגם הוא לא טוב. ישנם אנשים, שמדברים על עתיד רחוק, מופשט, דמיוני, נעדר מכל חוקי המציאות המעשיים. זו לא כוונתנו בדיבור על העתיד. הדיבור על העתיד צריך להיות תוך התחשבות ברורה ביכולות הווִית של הכוחות המעשיים של המדבר.

בניית האמונה

דבר תורה בבואי כלה, שבת עקב תשע"ב

בבואי כלה מתכוננים לקראת השבת, גם בבחינת האמור "טעמו וראו כי טוב ה'", וגם מבחינת מטעמי התורה שמכינה לנו פרשת השבוע.

המטעמים ערבים לחיך של כל אדם שמבקש ללכת בדרך ה'. נותנים לו את האמצעי לבנות את המאכל הנכון.

כתוב בפרשה "והיה עקב תשמעון", מפרש רש"י שעקב – זה מצוות שאדם דש בעקביו, שהיא מצוות האמונה. מדוע היא מצוות האמונה? מפרש הרב"ש כי מצוות האמונה היא הדבר שאדם דש בעקביו, דהיינו שהיא לא חשובה לו. למה היא לא חשובה? כי הוא לא מרגיש בה ידיעה, הוא לא מרגיש בה איזשהו כוח שדרכו הוא יכול לפעול.

אם האמונה הייתה חיה בו, והאמונה הייתה כבר דבר שלם אצלו, יכול היה לפעול רק דרך האמונה. בעצם אומרת לך התורה, אם תפעל את המצוות האלה של האמונה, והכול יעבור דרכך – דרך האמונה, אז ה' ייתן לך את כל הטוב הצפון לצדיקים.

הדבר הרי ברור לכל בעל שכל, שאם הוא יעבוד את  ה' יתברך, ואם הוא יפעל בצורה אמונית, דהיינו עם אמון גדול בגדולת ה' יתברך, וילך אחרי גדולת  ה' יתברך, אז יהיה לו כל טוב.

מדוע, אם כן, אדם לא הולך בדרך הזו, אחרי שהתורה מבארת לו שהדבר אפשרי?

עוד אומרת הפרשה בהמשך שגם אם אדם יחשוב: "הגויים הם רבים, הם גדולים, הם עצומים. אני לא יכול להם. אני לא יכול לייצר הרע שהוא כל כך גדול. אני אדם קטן. מה אני צריך ללמוד פנימיות התורה? מה אני צריך ללמוד דברים כאלה גדולים? אני אדם קטן. מי אני בכלל? כְּבַד פֶּה וּכְבַד לשון אנוכי". אומר לו הקדוש ברוך הוא: "אני בא איתך. אני אעשה את המלחמה בשבילך. אתה רק צריך להסכים ללכת בדרך של אמונה – להאמין שהדבר אפשרי". יש אנשים שמתייאשים מעצמם, ואז הם תולים את זה בחוסר יכולת. אומר הקדוש ברוך הוא בפרשת השבוע: "אל תתלה את זה בחוסר יכולת. גם אם נראים לך רבים גדולים רבים ועצומים, אני ה' נלחם לך!!!".

אז ממה אתה פוחד?

כל הפחד שלך נובע מחוסר אמונה בה', כך שאתה לא מקיים את מצוות ה'. ולכן אם האדם ילך בדרך אמתית, ידע שיכול להתגבר, ואז יקבל את כל הטוב.

הדרך הזו שהקדוש ברוך הוא נותן לנו, היא קשה מאוד. יחד עם זה, נותן לנו יצר רע גדול מאוד, שלכאורה, לא נותן לנו אפשרות ללכת בדרך, ותמיד מפר לנו את הדרך. תמיד בתחבולות כאלו ואחרות מראה לנו שהדבר לא אפשרי, שלא כדאי לנו, שאולי זו אפילו לא דרך ה' וכן הלאה. אבל האדם צריך להתגבר במאוד מאוד וללכת בדרך  ה' ולא לוותר.

אם אדם לא עקשן בעבודת  ה' – הוא לא יכול להצליח. אדם חייב להיות עקשן מאוד בעבודת  ה'.

יש אנשים עקשנים מאוד בדרכם שלהם, בדברים שרצויים להם. זאת אומרת שיש בהם עקשנות, זו לא בעיה שאין עקשנות, הם עקשנים, אבל על הדברים הפרטיים שלהם. הם לא יודעים להיות עקשנים על האמת. לא שהם לא תאוותנים, הם תאוותנים גדולים, אבל לא לאמת. יש בהם תאוה, יש בהם כיסוף, יש להם רצונות חזקים, אבל לא לאמת.

זאת אומרת, אי אפשר לבוא ולומר על האדם: "אין לו את המידה הזו, אז הוא לא יכול". יש להם את המידות, רק שהם מַפְנִים אותם למקום לא נכון. עצם ההפניה זה דבר קשה, זה לא דבר קל. זה לא דבר קל לעבוד על המידות. אבל גם הקדוש ברוך הוא אומר שבבת אחת אי אפשר לעשות את העבודה, אלא "לאט לאט אורישנו מפניך". לאט לאט צריך לעשות את העבודה, אבל תמיד לעשות אותה.

אך לא כל פעם לבדוק, האם כבר קיבלתי את האור או לא קיבלתי את האור? אלא צריך תמיד לעשות את העבודה, ולתת לקדוש ברוך הוא לגמור את המלאכה. לא עליך המלאכה לגמור, אבל אין אתה רשאי להיבטל ממנה.

בעיקר צריך לזכור שכל המצוות באות מצד האמונה. אם זה בא מצד הידיעה, מצד "מה יצא לי מזה?", אז זו מחשבה לא נכונה, זו מחשבה פגומה. המחשבה צריכה להיות מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני, לא מה אני רוצה מהקדוש ברוך הוא. יש אנשים שחושבים: "אני עשיתי מצווה, עכשיו אני מבקש ממך לתת לי את הדברים האלו", ובאים עם רשימה, מה הם רוצים מהקדוש ברוך הוא. זה קשה לחשוב מחשבה כזו, וגם להיכלל בה' יתברך.

הפרשה הזו מכינה אותנו מאוד יפה לסליחות שעומדות בפתחנו עוד מעט. עוד מעט חודש אלול, ומתחילות הסליחות לבני עדות המזרח, ובהמשך, לפני ראש השנה, גם לבני עדות אשכנז.

שפלות נכונה בדרך ה'

הסליחות צריכות להביא אותנו לראות את שפלות עצמנו, לראות את המקום של האדם, שהוא פרט ביחס לאותו כלל שנקרא הבורא יתברך, והכול שייך לבורא.

על האדם לדעת לברך נכון את הבורא, לדעת לראות את המקום הפרטי שלו, שהוא שפל מאוד, כמו דוד המלך. לראות אותו מתוך כך שהוא שפל, אבל לא שפל כדי לא לעשות כלום. הוא שפל בכדי כן לעשות. אבל במה אנשים משתמשים בשפלות? אדם אומר: "טוב, אני קטן. ממילא אני לא יכול לקבל כלום". אבל כשהם שפלים, הם שפלים בעשייה. אבל הם ממש מלכים גדולים במה שהם צריכים לקבל. אבל אם חס ושלום אומרים להם לשבת במערב ולא במזרח, אז הם שואלים: "מה? מה קרה?

למה לי לא נותנים לשבת במזרח? הרי אני אדם גדול, ואם אני כזה אדם גדול, איך זה שלא נותנים לי?". לכן אדם צריך לדעת ולהכיר את מקומו. אומר הרב"ש שאם בכלל נותנים לך להיכנס לבית המדרש, לבית הכנסת, אתה צריך להיות בשמחה גדולה, בפליאה גדולה. איך, גם הפעם, הקדוש ברוך נתן לי להיכנס לבית המדרש? איך זה יכול להיות? הרי הוא יודע מה אני חושב באמת, מה הולך בתוך הלב שלי. אומר בספר חסידים, שהאדם, בכל פעם מחדש, גם אם התגבר, אל יסגל את זה לעצמו. גם אם התגברת, אל תיקח את זה לגאווה, כי גם זו עצת הייצר כדי להפיל אותך במקרה הבא. אומר לך הייצר, הרי אתה התגברת – בגאווה גדולה, אז כבר "לי יאורי ואני עשיתיני" כמו שאומר פרעה, ואז גם בזה אתה נופל.

אז מה מצפים מאיתנו? מצפים מאיתנו לעבוד, ואם נצליח, זה לא שלנו. זו עבודה מאוד קשה, אבל היא הופכת לא להיות קשה, אם המטרה שלך, הציפיה שלך, היא לאהבת  ה', וכשאתה נמצא באהבה, אתה לא מחפש שאתה צדקת או לא צדקת.

כשמגיעים לאהבה, אסור לשאול: "האם אני מקבל את השכר? האם יש לי תענוג? האם יש לי סיפוק פרטי?". ברגע שהציפייה שלך היא לדבר אחר לגמרי, לקשר בינך לבין הבורא, אז אם הבורא מרוצה, אתה מרוצה עד השמים. זה לא מעניין אותך אם קיבלת או לא קיבלת את הביסלי שלך, או את הקולה שלך, או את המזגן שלך. זה לא מה שמעניין אותך. מה שמעניין אותך זה הקשר. משמע, שאם מה שמעניין אותך זה הסיפוק האישי שלך, לא עשית את העבודה, לא הלכת באמונה, לא הלכת באמון, בקשר אמתי עם הבורא יתברך. כל אחד צריך לראות שבפרשה הזאת הוא מגביר את בחינת אמונתו, ומגביר את בחינת הקשר בינו לבין הבורא יתברך, ואז, בעזרת  ה', אפשר להצליח בדרך  ה'.

 

כיצד ניתן לצוות על אדם לאהוב?

התשובה היא, שנתנו לאדם תרי"ב מצוות, המכינות אותו למצווה זו. תרי"ב מצוות, שמהוות גוף להשכנת הפנימיות. גוף להשכנת הנשמה, הנקראת אהבה.

אף בדוגמה שלנו נציע לראובן למשל, להביא פרחים לאשתו כל יום ששי, או מתנה אחרת. אך גם אם ראובן יביא בכל יום שישי לאשתו מתנה, אך ייתן לה אותה בחוסר אכפתיות גמורה, לא יגיע לאהבה לאשתו. זה יהיה כגוף בלי נשמה. על כן צריך שילוב של שני הדברים. גם את הפעולה וגם את הכוונה.

איך יוצרים את הכוונה? איך מצליחים לכוון לאהוב?

נציע לראובן לצייר במחשבתו תמיד את מעלותיה של אשתו. תמיד לדבר עם עצמו על היתרונות בקשר שלו עם אשתו, לזכור את הטובות וההנאות שהיא מסֵיבה לו. בתוך אווירה זו, שהוא יוצר בתוכו, יביא את המתנה לאשתו, תוך כוונה בעת נתינת המתנה לאהוב את אשתו בעת הפעולה.

בדוגמה לא שלמה זו, שיש עוד להסבירה על שלל אופניה, רואים אנו שחייב את ב' הדברים: כוונה ועשייה חיצונית באווירה מתאימה.

מהם מים מתוקים, מרים, צלולים ועכורים?

שיעור 394, כ"ו באב.
דף היומי בזוהר הקדוש, פרשת נח, עמ' נ"ה-נ"ז, משיעורו של הרב אדם סיני שליט"א.

מהם מים מתוקים, מרים, צלולים ועכורים?

מדוע רק הצדיק יכול לאהוב?

סיכום השיעור:

בשיעור היום למדנו אודות מי המריבה. כמו שהאור נותן חיות לצד הראש – כך המים הם הנותנים את החיות לצד הגוף שבאדם.

למדנו על חלוקה מעניינת מאוד בעניין המים – ימין שמאל ואמצע.

צד הימין – יכול לקיים מים מתוקים או מרים. אדם הופך להיות מריר, כאשר הוא בגאות על שאר בני האדם, וכך קשה לו להתחבר לאחרים. ההתבטלות נחשבת למתוקה כיוון שהיא מביאה לידיי האמונה.

צד השמאל מבחין לנו בין מים צלולים למים עכורים. כאשר אנחנו מערבים אנוכיות בפעולותינו, המים הופכים לעכורים, ואי אפשר לראות דרכם את האמת. צלילות באה כשלא מערבים את האנוכיות.

הקו האמצעי מייצג מי שלום, או מי מריבה, אם הימין והשמאל מתוקנים (מים מתוקים ומים צלולים) ויודעים לשלב ביניהם – אז מגיעים למי שלום, ולא ח"ו למי מריבה.

שנגיע כולנו ב"ה למי השלום במהרה בימינו!

פרשת פנחס

פרשת פנחס

על פי הזוהר הקדוש

 

 "וידבר אל משה לאמר פנחס בן אלעזר וגו'. ר' אלעזר פתח ואמר, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. שמע בני מוסר אביך, זהו הקב"ה. ואל תטוש תורת אמך זו היא כנסת ישראל. מהו מוסר אביך, מוסר, זהו התורה, שיש בה כמה תוכחות כמה עונשים. כמו שנאמר מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו." (זוהר פנחס ובהסולם אות א')

 

ראשית, יש לנו לראות את המעבר של השמות אב ואם, שלכאורה אינו ברור. מכאן אנו צריכים להבין, שהזוהר אינו מדבר אתנו על מציאות הנתפסת על פי החושים, אלא על מציאות שהיא מעבר לחושים.

כל מי שרוצה ללמוד זוהר באופן האמיתי, חייב להתחיל לסגל לעצמו כזו ראייה. ראייה זו צריכה להתפשט לראיית התורה כולה, שהזוהר הוא פרוש לתורה.

התורה היא הוראת דרך, אפשר לראותה ככזו המבקשת להנחיל לנו דרך עשייה גשמית, שזה ודאי צד אחד שלה, אך יש צד נוסף שהוא הצד הרוחני שזה מה שבא להנחיל לנו הזוהר.

 

הזוהר הוא ספר הרוחניות האמיתית.

 

היות והאדם הוא זה שצריך לקבל תורה, יש לו לאדם לקשור את התורה לנפשו שהיא החלק הרוחני של האדם לעומת גופו.

 

א.    מי הם אב ואם בנפש האדם?

ב.    מי הוא הקב"ה בנפש האדם?

ג.     מי היא כנסת ישראל בנפש האדם?

 

אב ואם הם המולידים של האדם. האדם הוא תוצאה, הנובעת מסיבות המוקדמות לו. אב ואם הם הסיבות היוצרות את האדם. אנו צריכים לזכור שהזוהר מלמד אותנו לבנות את האדם שבכל אחד מאתנו, להבדיל ממדרגת הדומם צומח וחי שבו.

 

כאשר אנו אומרים אדם, אין הכוונה לדמות האדם הנראית לחוש ! היות והחוש מראה לנו רק את חיצוניות האדם.

 

 מי הוא האדם שבתוכנו?

 

האדם הוא תוצאה, שכאשר נסתכל על יסודותיו, נדע ממה הוא בנוי. ראיית המרכיבים הבונים את האדם, זו ראשית ההסתכלות וההתבוננות על כל דבר.

 

האדם הוא רוחניות המלובשת בחליפה הנראית לחושינו כגוף גשמי.

 

אומר רבי חים ויטאל (הקדמה לשערי קדושה חלק א' שער א') "נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף, כי זה נקרא בשר האדם. כמו שכתוב (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, ועוד כתיב (שמות ל' ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו', נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג' ד') הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות, הוא הנקרא חלוקא דרבנן"

 

נמצא שהאדם הוא הפנימיות. אם כך כאשר אומרת לנו התורה "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", אין היא מתכוונת לתת את התורה ללבושים הצואים החיצוניים. והרי יש כוונה ברורה שנקיים את הדברים בלבושים החיצוניים, אך רק כאמצעי לכך שהאדם האמיתי שבי, ולא החליפה, הוא שיקיים את ההוראה.

 

עתה בנקל נוכל להבין מדוע הזוהר הקדוש מעביר את המושגים הכל כך מוכרים כמו אבא ואמא, למושגים מופשטים ורוחניים כמו הקב"ה וכנסת ישראל.

 

מי הוא הקב"ה בנפש האדם?

 

הוא היסוד הראשוני עליו מתבסס הכל.

מצד תכונת הנפש של האדם הוא ההתבטלות למשהו שהוא גבוה ממנו. היכולת לקבל הנהגה, הדרכה, משהו שהוא מעבר לעצמו.

מצד תפיסת הקב"ה הוא היסוד הראשוני שהכל תלוי בו. כל המסרים באים ממנו. כל הידע, החכמה, התבונה, החמלה. הוא מושא החיקוי של האדם. החיקוי הוא של הדבר הנערץ, הנראה לנו כגדול. כך צריך לראות את הקב"ה.

 

"שמע בני מוסר אביך"

 

את כל המסרים צריך לקבל מהבורא. אותו צריך לחקות. הבורא הוא מידת ההשפעה. מידה זו צריך לחקות. היא נקודת השאיפה. כפי ילד המחקה את אביו, כך האדם צריך לחקות בכל מה שיכול את הקב"ה.

 

 

מי היא השכינה הקדושה?

 

"אל תטוש תורת אמך"  אמך היא כנסת ישראל. שכונסת את כל נשמות ישראל. היא הנקראת האני המשותף של כל הנשמות. על כן כל הפעולה צריכה להיות במסגרת האני  המשותף, במסגרת כנסת ישראל. היא גם נקראת השכינה הקדושה, בה שוכנות כל נשמות ישראל.

 

האם היא סביבת הפעולה של האדם. שם מתהווים כל רצונותיו וכל בנייתו. מאז היות האדם ברחם של הסביבה אותה נתן לו הבורא ועד גדילתו. בהיות לאדם בחירה הוא יכול לבחור בסביבת פעולה שונה ממה שניתן לו מלמעלה.

 

כיצד נכון לבחור בסביבת פעולה?

 

סביבה כזו שתגרה אותי לשמוע את מוסר אבי, היא סביבה נכונה. סביבה שלא תייצר לי את הגירוי הנכון, את הגירוי של היותי משפיע היא סביבה לא נכונה לאדם שבי.

 

האדם שבי צריך לעבוד בתוך מסגרת של עם ישראל. של מי שבחר מבחינה מודעת שהוא רוצה להיות דומה לקב"ה. לא כל סביבה יכולה לגרות בי את מידת ההשפעה שבי.

 

"מוסר, זהו התורה, שיש בה כמה תוכחות כמה עונשים"

 

מצד אחד אמר לנו שאבינו שהוא הקב"ה, ומצד שני משייך את המוסר לתורה, שנאמר בה "ואל תיטוש תורת אמך". אם כך, למי משויכת התורה לאם או לאב?

 

התורה היא מסר מהאב שעובר דרך האם. סביבת הפעולה של האדם צריכה להיות התורה. הקב"ה מסתתר בתורה. היכולת של האדם לגלות את המסרים של הקב"ה אפשרי רק ע"י התעסקות בתורה. והרי הקב"ה נמצא בכל דבר, ומבחינה נפשית בכל מקום שנותנים לו להיכנס אליו, כדברי הרבי מקוצק.

 

מדוע אין אני יכול להסתכל על הנהר הזורם ולראות דרכו את הקב"ה?

 

היות ואין לאדם אפשרות לראות את מוסר אביו אלא דרך אמו. אביו נסתר ממנו והוא מתגלה דרך אמו. ניתן לראות זאת גם בדרך הטבע, שכאשר רואים את האם בהריונה, יודעים בדיוק מי היא האם, אך באב לא יכולים להיות בטוחים. כאשר לא מכירים את האב, הילד נקרא שתוקי.  שמוסתר הוא האב. אמא צריכה להיות נאמנת להעביר את המסרים של האב. חייבת היא להעביר מסר ברור של אל אחד.

 

נראה את המשך הזוהר הקדוש

"ומשום שכל מי שעוסק בתורה בעולם הזה. זוכה שיפתחו לו כמה שערים, כמה אורות לעולם ההוא. ע"כ בשעה שנפטר מהעולם הזה, התורה מקדמת לפניו והולכת לכל השערים, מכרזת ואומרת, פתחו שערים ויבוא גוי צדיק, התקינו כסא לפלוני עבד המלך. כי אין שמחה להקב"ה, אלא במי שעוסק בתורה. כל שכן אדם הניעור בלילה לעסוק בתורה, כי כל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולו והקב"ה נמצא ביניהם. כמו שהעמידוהו. היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני." (זוהר פנחס ובהסולם אות ב')

 

מה הם שערים בנפש האדם?

מדוע הקב"ה שמח במי שעוסק בתורה?

מדוע עסק התורה בלילה נחשב ביותר?

מי היא היושבת בגנים מבחינה נפשית?

שערים הם הפתח דרכו האדם צריך להיכנס או לצאת. ישנם ב' שערים עיקריים בנפש  האדם.

 

שער בית הסוהר– שער בית הסוהר הוא הגוף של האדם. הרצונות הגופניים המבקשים רק את פרטיותו. הגוף הגשמי הוא המייצג תפיסה זו של הנפש. האנוכיות והגאווה הם אבות התפיסה הגשמית, שנטועה היא בתודעת האדם כזמן ומקום.

היציאה משער בית הסוהר, היא היציאה מהעולם הגשמי. שהיא מהווה את היציאה מהרגש הפרטיות, מהרגש של בעלות עצמית, מהרגש של אנוכיות. הוא הנקרא מצרים.

 

שער המלך- שער המלך הוא הפתח להיכנס לגן עדן. הוא השער הנותן אפשרות להיכנס להיכל המלך. המלך מכניס אליו רק את אוהביו ושומרי מצוותיו. כל מי שלא עשה עבודה ראויה בעולם הזה כדי לאהוב את המלך לא יכול להיכנס.

גם בהיכל המלך יש חדרים חיצוניים ויותר פנימיים. כל אחד נכנס למקום הראוי לו.

 

גוי צדיק- למי נותנים להיכנס? לגוי צדיק. גוי הוא פרטיות. צדיק הוא מי שמצדיק את הבורא. כיצד יש מי שיעיז לא להצדיק את הבורא? היות ורוב בני האדם נתונים לפרטיות שלהם ע"כ הם יוצרים תפיסות רוחניות וערכים המתאימים לרצונם הפרטי. אך רצון זה סותר לעיתים את רצון הבורא. האדם נצרך להחליט, מי מהערכים יותר נכון? יותר רצוי? זה של הבורא או שלו? בהרבה מהמקרים האדם מכריע לעצמו ונגד הבורא, הוא הנקרא רשע.

היות והאדם נתון לסוג מחשבה גופנית, מדעית, ע"כ אינו יכול להבין לרוב את דרכי הבורא.   כדי להצדיק את הבורא, נצרך האדם לבנות בתוכו אמונה. האמונה היא סוג מחשבה שונה מהמחשבה הגופנית. היא מחשבה של שיתוף, של השמת הפרט כאמצעי ולא כמטרה. הסכמה לקבל את מוסר האב.

הדרך הנכונה והטובה ביותר לקבל את מוסר האב היא ע"י כך שהאדם ישים עצמו במסגרת של תורה. התורה היא השומרת על האדם ונותנת לו אפשרות לקנות מחשבה אמונית במקום המחשבה הגופנית. כאשר אדם קונה מחשבה אמונית יכול הוא להצדיק את הקב"ה.

 

"כי אין שמחה לקב"ה אלא במי שעוסק בתורה"

שמחה הם אותיות שם- ח"ה. ח"ה הם בגימטרייה 13 כמו המילה אחד. רוצה לומר אין אחדות עם הקב"ה ואין מי שיכול להיכנס להיכל המלך, אלא מי שהקב"ה מאוחד עמו. מי שהקב"ה שמח בו.

 

כיצד אני יכול יכול לעשות נחת רוח לקב"ה?

אומר לנו הזוהר הקדוש באופן ברור ביותר. עלינו לעסוק בתורה. מה עוזר העסק בתורה לאהבת הקב"ה? מדוע אכפת לקב"ה שאני אעסוק בתורה? מדוע שלא אעשה מה שמתחשק לי?

הקב"ה נתן לנו את התורה כסביבה שיכולה לבנות לנו את התפיסה האמונית. בלעדי התפיסה האמונית, אין אנו יכולים לקבל את המוסר מהבורא. בתפיסה הגופנית הקיימת בנו באופן טבעי, אנו פוגמים בשורש הקדום ביותר שבנו, שאחראי לכל מה שקורה אתנו. אנו פוגמים באבינו שבשמים הנמצא בתוכנו. בסיבת כל הסיבות. אנו מערערים את היסוד עליו בנוי כל הבניין של האדם שבנו.

 

"כל שכן אדם הנעור בלילה לעסוק בתורה"

לילה הוא זמן ההסתרה. הוא מציאות העולם הזה. האדם העוסק במקום ההסתרה מחויב ללכת מעל דעתו, כדי לקבל על עצמו את המסרים של הבורא העוברים דרך התורה. דרכי התורה אינן תואמות את התפיסה הגופנית, את הרצון לאנוכיות והחשבה עצמית. התורה מדריכה את האדם להיות יותר אדם. להיות מחקה את הבורא יתברך ולא ח"ו מתנגד אליו.

מקום ההסתרה נותן אפשרות לבחירה. אם הבורא היה גלוי לא היינו יכולים לפעול מצד עצמנו, היות וגילויו היה כופה אותנו להתנהג על פי הבורא. הקב"ה הסתיר עצמו כדי שאנו נוכל לבחור, ובכך להיות שותפים.

 

"היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני."

היושבת בגנים היא "כנסת ישראל", זו הכונסת לאני משותף אחד את כל נשמות ישראל. היא הכלל שכולנו פרטים ממנו. היכולת שלנו לבטא את האהבה לקב"ה יכולה לעבור רק דרך אהבת הכלל. הכלל הוא התפיסה האמונית. בעוד שהפרט הוא התפיסה הגופנית.

גם את התפיסה של הפרטים צריך, אך רק כמסייעים לתפיסה הכללית

 

סיכום

הזוהר הקדוש מוביל אותנו במסע נפלא לעבר ההסתכלות, שהיא מעבר לעולם הזה. המסע מקבל נכוחות של שמחה ואהבת אמת, בהיותו כל כך מסודר ומופתי. היכולת של האדם לקשר את כל התורה לאני האמיתי שלו, לאדם שבו, מציבה את הזוהר כספר הדרכה מחויב לכל אדם בישראל המבקש אמת.

אכן רק בזכות ספר הזוהר נצא מהגלות, מהחשכות של תפיסת העולם הזה. של תפיסה כוזבת של  האדם  שבנו. ונעבור בע"ה לגאולה שהיא בגימטרייה אדם. זאת נוכל לעשות אם נסכים ונקבל על עצמנו לעסוק בתורה בלילה. גם בזמן שזה מוסתר מאיתנו.כך נקנה בע"ה דרך של הסתכלות אמונית ודרכה יפתחו לנו שערי המלך ונוכל לשהות בגן עדן בע"ה בין צדיקי הדורות כולם. במהרה בימנו. אמן.

 

 

אדם סיני

כסלו

אנו שמחים לחשוף בפניכם מאמר מיוחד מהספר החדש של הרב אודות חגי ישראל, הספר טרם יצא, אך למען הקוראים הנאמנים שלנו, הנה טעימה קטנה מהספר כהכנה רוחנית לקראת חנוכה.

 

הצורך בהכנה

ההכנה היא הכלי אותו האדם צריך להכשיר טרם ביאת האור. כאשר ההכנה היא נכונה, דהיינו כאשר הכלי הוא ראוי, אפשרי להפיק מהזמנים המיוחדים אותם גילו לנו חז”ל את המשובח ביותר.

חג החנוכה מאתגר אותנו עם המחשבה של היווני, שבעיקרה היא מחשבה גופנית. יש לזכור, שהיווני החיצוני לנו, מייצג נקודה או אפילו מרחב נפשי בתוכנו פנימה ממש ולא רק מחוצה לנו. עם צד בעצמנו אנו נפגשים, כאשר אנו פוגשים את היווני שמחוצה לנו. ולפגישה זו ששיאה הוא בחנוכה, מבקש אני לערוך הכנה ראויה.

ההכנה הרצויה

ההכנה הרצויה היא הגמישות המחשבתית. כידוע, כדי שהאדם יוכל להגיע לנקודה אמיתית, הוא צריך את חופש המחשבה. אם אדם אינו חופשי במחשבתו, הוא אינו יכול להגיע להשראה אלוקית אמיתית. כל היכן שהמחשבה אינה משוחררת, הגופניות, שהיא טבע האדם מנעוריו מעצם לידתו, משתלטת על האדם. המחשבה הגופנית משתלטת על המחשבה ומכוונת אותה כפי רצונה. המחשבה הופכת להיות עבד לרצון הגופני. ו”היכן שהאדם מחשב, שם הוא נמצא”, כפי שלימד אותנו הבעל שם טוב זצוק”ל.

ההרהור יוצר את ההרגשה ולא המעשה

האדם חושב לפי המקום בו נמצא רצונו. הרצון נע בין הרגש לשכל. ביו הגוף לנשמה. יכולים להיות רצונות גופניים ורצונות מחשבתיים. לא פעם הם אף סותרים האחד את האחר. אדם יכול בשכלו לרצות להיות בעל בטחון, אך רצונו הגופני מכריחו לחוסר בטחון. שלא לדבר על התמכרויות למיניהן של אוכל או הנאות אחרות, שהשכל אינו רוצה בהם אך הגוף רוצה בהם.

אם ישיג אדם שליטה על הרצון יוכל לנבט את חייו למקום הרצוי. אך אם הרצון הגופני משתלט גם על מחשבתו, דהיינו מחשבתו מקובעת לדוגמה מחשבתית מסוימת, לא יוכל האדם להשתנות, אלא אם יגיע לחייו זעזוע שישנה אותו. אנו מבקשים להלך ללא צורך בייסורים מיותרים שיכריחו אותנו לדברים.

המחשבה יכולה לשנות את הרצון, אך יש תנאי שהיא תהיה מספיק חזקה ומשמעותית. יש לזכור את הידיעה הכול כך חשובה בנפש האדם. “ההרהור יוצר את ההרגשה ולא המעשה”. כאשר אדם מהרהר בדבר מה, אף אם כלל לא עשה את המעשה, מתרגש הוא מהדבר, כמו בחלום, או בפנטזיה או במחשבה, שמקורה בטעות. למשל כאשר חשב שרואה אריה ופחד עד כדי שרעדו איבריו, אין זה משנה כלל, אם היה אריה אם לאו?! עצם המחשבה והאמונה במחשבה זו, שיש אריה דיה, כדי להפעיל את הרגש.

אם כך חייבים אנו לחזק את המחשבה הנכונה כך, שהיא תהיה מחשבה אמיתית וחזקה דיה, כדי שתשנה את הרצון ובעקבותיו את ההרגשה למקום הנכון.

אם נשאיר את הזירה ללא מאבק שלנו בטבע הרגיל, אזי העשוי ממילא בנפש האדם, שהוא הרצון הגופני ישתלט על האדם.

תנאי מוכרח להכנה – גמישות במחשבה

ב’ חטיבות בנפש האדם : חטיבת הדמיון וחטיבת השכל. האדם צריך גמישות במחשבה. כדי להשיג גמישות זו, האדם צריך לפתח את חטיבת הדמיון שלו. לצורך גמישות המחשבה, באופן הנכון, צריך האדם לעבוד בב’ חטיבות הנפש האמורות: חטיבת הדמיון, וחטיבת השכל.

לדמיון תמונות משל עצמו, וכן לשכל תמונות משל עצמו. השכל יכול לחשוב בצורה מסוימת, בד”כ על פי חוקים ברורים השייכים לחוקי הגוף. ואילו הדמיון יכול לגלוש לרעיונות ותמונות מחשבתיות, השונות תכלית שינוי מהשכל. בכך כוחו הרב לשינוי, אך בכך גם סכנתו הרבה.

לכל אחת מהחטיבות ישות נפרדת, לעיתים הם נפגשים ולעיתים אינם נפגשים. יש הרוצים לכפות את השכל על הדמיון, ויש שרוצים לכפות את הדמיון על השכל. אך יש לדעת שאלו הם ב’ חלקים בנפש, שכל אחד מהם צריך לעבוד בפני עצמו והמיזוג שלהן צריך עדינות הנפש ודיוק, כפי שננסה להסביר כאן.

הדמיון נותן את ההשראה האלוקית (דמיון בגימטרייה “נס”). הנס הוא היכולת ללכת מעבר לשכל של האדם. אך אי אפשר להוביל את השכל למחוזות שאינם ידועים לו, אם אין גמישות לשכל. לכן האדם צריך ללמוד איך ליצור גמישות בצורות המחשבה שלו. רובנו מקובעים בצורה דוגמאטית למחשבות ודרכים מסוימות. ולכן צריך האדם מחד לתת חופש לדמיון (ובעיקר בלימוד הרוחני), ומאידך צריך שכל מאד ברור, שיהיה תחת שליטה ברורה, משום שאם יעבוד רק עם השכל שלו, הגוף ישתלט עליו. ואם יעבוד רק עם הדמיון יתפזר למחוזות לא רצויים ולפנטזיות שיבלבלו אותו. לצורך כך צריך לדמיין בתוך מסגרת מחשבתית שניתנת לנו מחוץ לעצמנו, מחוץ לגופנו.מסגרת זו נותנת לנו התורה ביסודותיה האמוניים.

כיצד אדם משיג גמישות במחשבה?

גמישות במחשבה מושגת רק ע”י ויתור עצמי. אדם שלא מוותר על האגו שלו, לא יכול שתהיה לו גמישות במחשבה. היכן שאדם לכאורה נראה חזק, מדויק ועומד במשימות, הוא גם האדם שקשה לו להיות גמיש במחשבתו. ישנם אנשים שהם גמישים בגופם, ואז יכולים להשתלב עם כל מיני רצונות של אחרים. אולם כאן אין מדובר על גמישות הגוף, אלא על גמישות המחשבה. היכולת לפעול בנימוס על פי החוקים החיצוניים אינו גמישות במחשבה. גמישות זו חייבת להיות פנימית, אמונית ולא רק התנהגות גופנית חיצונית. יש שלכאורה מאוד מנומסים ומסכימים להשתלבות בסביבה, אך כאשר זה מגיע לאגו שלהם, כאשר יוצאת חמה מנרתיקה(ראה סוכות), מבעטים בכל מה שלכאורה האמינו בו.

איך אדם יכול לבדוק אם יש לו גמישות במחשבה?

אם האדם יכול לקחת רעיון ולראות אותו מכל צדדיו, כמו מדען ממציא. אם יכול לחשוב על אפשרויות, שאף אחד עוד לא חשב עליהן, כמו לחשוב על אפשרויות פנטסטיות. מפליא הדבר “כיצד פתאום זה עלה לו במחשבה”? ישנם אנשים, שאינם יכולים לחשוב על דברים כאלו. למשל, אם אומרים לאדם לחשוב על “מה זה שאין זמן”. אומרים לו, “תצייר את העולם הזה בלי זמן”, ישנם אנשים, שאינם יכולים אפילו להתחיל לחשוב על זה. וכל שכן כשאומרים להם דברים הקשורים לניסים לבורא, או למה שמעבר לרצונות הגופניים.

האם לא ניסחף כך למיסטיקה? מצד אחד, בדמיון אכן יש סכנה למיסטיקה ובלבול גדול מאד. ולכן כאשר נותנים גמישות לשכל, חייבים שכל אחר, שינתן לנו במקום השכל הזה. ההגנה היא ההליכה עם השכל של חז”ל מחד. ומאידך גם צריך לפתח את הדמיון. לאחר מכן, צריכים להביא את שניהם, את השכל ואת הדמיון לחטיבה אחת. היכולת להביא אותם לחטיבה אחת זה אומר מצד אחד השראה אלוקית, ומצד שני פרקטיקה עפ”י ההשראה האלוקית.

לכן, אם אדם לא יעבוד עם הדמיון הוא אמנם יעשה מה שחז”ל אמרו לו, אך לא יגיע לכך שזה יהיה שלו. זה לא יהיה חלק ממנו והוא לא יגיע לזה בתובנות האישיות שלו. ואז לא יהיה נס. משום שנס זה אומר לשנות את הטבע שלי. מאידך אם יהיה עם השראה ודמיון אף מעבר לעצמו, אך לא יהיה דמיון זה בתוך מסגרת ברורה, המכריחה לפרקטיקה, יגלוש לריחוף ומיסטיקה, המבקשת החשבה עצמית בלתי סבירה. ראה את כל המתקשרים למיניהם הצצים חדשות לבקרים.

וויתור על האגו

היוונים רוצים לכפות את השכל שיהיה עבד לגוף. אין אני אומר רצו בלשון עבר, אלא רוצים. מציאות זו נכונה לכל אדם בתיקונו. אין מאבק עם היוונים שייך לתקופה שלפני מעל אלפיים שנה, אלא לכאן ולעכשיו.

אנו צריכים את הגמישות בתחילה, כדי שנסכים להיות עבדים כלפי האמונה, להיות עבדי ה’. אך להסכים לקבל על עצמנו עבודה זהו דבר לא פשוט. אם נהיה מוכנים להיות גמישים, נוכל לקבל את הצורה הזו, אז תצלח דרכנו. נהיה מעבר השני של הנהר. נקבל את תיקונו של אברהם אבינו.

הגאווה לא נותנת לנו. הגאווה אומרת “אני יודע, אני אחליט”. ולכן בחנוכה אומרים לאדם “אל תשתמש בכלים העצמיים שלך כלל, תוותר על הרצון שלך בכלל. אתה רק רואה את האור, אך הוא אינו שלך”. וצריך האדם להסכים לכך שזהו נס גדול מאד.

איך אפשר להסכים לכזה דבר, שיש רק חסדים בעולם? לראות אותם ולא להשתמש בהם?

אם נסכים לזה, נוכל להגיע לפורים. ואז בפורים, תהיה גמישות אף מצד הגוף, אך זה יהיה כבר בחינת הגוף המתוקן. וזו תהיה גמישות של אהבה. אכן גם באהבה צריך גמישות. רוב האנשים אוהבים רק לפי הגוף הבהמי שאינו שליח של הנשמה המתוקנת, ואז למרות שנראים כאוהבים אין להם גמישות באהבה וע”כ כל אהבתם הינה רק תאווה עצמית.

כאשר אין גמישות באהבה האהבה מגיעה ונסתמת. כאשר אור האהבה מתפשט לאדם מרגיש הוא רגש של אהבה, אך למרבה הפלא, אהבה זו נגמרת ומביאה לריקנות גדולה מאד.

יש לזכור, שהגמישות במחשבה חייבת להיות קודמת לגמישות בגוף. כפי שיראה קודמת לאהבה.

חטיבה אחת

כיצד אם כן האדם יישם את הגמישות המחשבתית המהווה הכנה לחנוכה?

ראשית, לפני הכול, חייב האדם להסכים לחשוב מעבר לעצמו. לוותר על האגו שלו הכול יודע. לדעת, שרוב הסיכוי שמחשבתו הרגילה לא תגיע למקום הראוי. שהמקום המחשבתי שבו הוא נמצא חייב להשתנות.

סיפור מקוצר המשקף את העניין: במלחמה בין ב’ ממלכות צרה אחת מהן על האחרת. המטרה הייתה לגרום להם להיכנע ללא צורך לחדור לטירה. לנצורים היו מחסני אוכל שאט אט החלו להיגמר, כפי מחשבת הצרים. לאחר שנשארה פרה אחרונה ושק חיטה אחד, באו למלכה, כדי לשאול בעצתה, כיצד לחלק את הנותר בין חברי הממלכה. להפתעתם כי רבה, ציוותה עליהם המלכה, לקחת את הפרה לחתוך את בטנה, למלא את בטנה בשק החיטים ולזורקו ממרומי החומה לעבר הממלכה הצרה עליהם. מובן שעשו את ציווי מלכתם. והנה זה פלא, בראות הצרים, שלאחר כל כך הרבה זמן הנצורים מרשים לעצמם לזרוק פרה וחיטים, התייאשו ועזבו את המקום.

ללא מחשבה יוצרת זו לא היו מגיעים לפתרון. האם אנו כבני אדם, כיהודים, יכולים לחשוב על ישויות רוחניות. על אמונה. על ויתור האנוכיות. על אהבה מחוץ לעצמנו. על אין זמן גשמי. על כך, שלמרות שאנו נראים בגופים נפרדים, אנו בעצם מאוחדים בנשמה?! ועוד כהנה מחשבות, שנראות זרות ומוזרות למחשבה הגופנית, אך לשם צריכים אנו להיות יכולים להתגמש.

האדם צריך לעבוד עם הדמיון החזק מאד שלו מצד אחד, ועם השכל של חז”ל מצד שני, ולנסות אט אט להביא אותם לחטיבה אחת. דהיינו להביא לעצמו דרך ההשראה, את החלק הרוחני של המחשבות של חז”ל אבל לבדוק תדיר שאין הן יוצאות מהמסגרת שקבעה התורה הקדושה. חייב להיות צמוד למחשבות של חז”ל מחד, ומאידך צריך השראה אלוקית כדי להביא את האמת להרגשה, לנפש. אם האדם יעבוד בשתי חטיבות אלו, אז יוכל להביא עצמו לכך, שתהיה לו דרך מדויקת, פרקטית ומסודרת מאד, שמצד שני יש בה גם השראה אלוקית. רק כך אפשר להגיע כמעט למדרגה של נבואה, שהנפש עומדת במקום של ישות רוחנית.

אם לא הולכים בדרך זו, אז אנשים מבולבלים מאד בחייהם. לכאורה רואים כל מיני מגידים שאומרים כל מיני דברים, אך כאשר מנסים לראות מהי הפרקטיקה שבכך, רואים שהם יכולים כל יום לומר משהו אחר לגמרי ואין שום פרקטיקה בזה. חייב האדם שיטה רוחנית עם פרקטיקה מעשית.

סיכום

אם כן, נסכם ונאמר שבכסלו יש להכין עצמנו לנס, לגמישות, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. עלינו להיות מסוגלים ללכת מעבר לעצמנו. עלינו להיות פתוחים וגמישים מאד לקבל דברים חדשים. להיות במרחבים ולהסכים להם, ולא להצטמצם לנקודות פרטיות. יש להסכים, שהדמיון ייקח אותנו למרחבים גדולים מאד.יש לתת לנפשנו ללכת אל מעבר לאופק. יש לרצות לפרוץ כל הזמן למקומות אחרים, חדשים, מעבר לגוף. לא מצד פריצה של כוח, אלא חופש וגמישות. זוהי נקודת ההכנה הנפשית הראויה לחנוכה.

יחד עם זאת, צריכים גם להיזהר מהנקודה הזו של מזל קשת, משום שהקשת גם מביאה לנפילות גדולות מאד, כי החופש הזה מביא להפקרות. ולכן צריך להיזהר. אומר הזוהר הקדוש שהקשת היא גם סימן לנפילה. ולכן צריך להיזהר בזה. מצד שני גם לראות, שיש בכך פוטנציאל גדול מאד. אם עוברים שלב זה, אז מגיעים לנקודה אמיתית, לנס ממש ולהשראה פנימית חזקה. אם כך נעבוד בחודש זה, נוכל להביא עצמנו למרחבים נפשיים עצומים וגדולים. נוכל לחיות בצורה רחבה הרבה יותר בנפש, ולא להיות מצומצמים לרצונות הגוף המגביל אף את המחשבה. להיות יכולים להתגבר על היווני שבנו ולפרוץ את גבול הגוף לאמונת הנשמה.

צוק איתן – המערכה באור הקבלה

יהודי יקר

נזעקת נפשי לשוחח עמך קמעה על המצב בו נתונים אתה, אני וכל עם ישראל, בכל מקום שהם.

הדאגה בלב כל איש על הכאוס העולמי הסורר ועל ההתייחסות הכול כך נלוזה לעם ישראל, אינם יכולים להשאירנו אדישים מבלי להקשיב לקול ה׳ המדבר אלינו דרך מקרים אלו.

כל חייל שנופל במערכה, כאב גדול ועצום הוא לעם ישראל. כל יהודי שמת על הגנת עמו, ודאי צדיק יִקָרֵא ולרומם את נשמתו אנו צריכים, כפי שמתאר הזוהר את מקומם של צדיקים אלו בגן עדן, וכך לשונו: ״היכל הרביעי הוא תפארת, כאן עומד רוח אחד ושמו גדריהא״ל. מלאך זה עומד על כל אלו הנשמות של הרוגים ע״י אומות העולם, בכדי להכניסם להתרשם בלבושו של המלך. ונרשמים בלבוש עד יום שהקב״ה ינקום בהם, שכתוב ידין בגויים מלא גוויות, מחץ ראש על ארץ רבה׳״ (זוהר ״הסולם״, בראשית ב׳ אות נ״ח).

מבקש אני יחד עמכם לברך את החיילים העומדים על משמר עמנו, שבע״ה יהיו כל האויבים נגפים לפניהם, יצליחו בכל אשר יעשו, ויחזרו בשלום, בריאים, שלמים, שמחים ומאושרים. וכן להוסיף ברכה לרפואה שלמה לכל החיילים הפצועים, שה׳ ישלח להם ברכה, רווחה וישועה, ויסיר כל מכאוב וחולי מהם.

הסיכון בו נמצא עם ישראל מפני האויב

האויב האמיתי של עם ישראל הנו היצר המסיט אותו, שלא לעשות את תפקידו כעם. העולם הערבי הוא אחד משליחיו של הקב״ה לעשות רצונו בעולם, וכן לשוחח עמנו דרכו. אמנם הסכנה המוחשית, היא הנראית מפני האויב הגשמי, אך אין זו אלא בבואה של האמת ולא האמת עצמה. על כל אדם מפוקח להסתכל מעבר למקרה ולהבין שהמקרים הנם רק המשקולת, שהמאמן, שהוא הבורא ית׳, שם עלינו, כדי שנוכל לאמן את השריר הפנימי הרצוי לנפש האומה.

המחשבה הילדותית, שהאדם צריך לתקן בחוץ ולא בפנים, מתוארת במשל נפלא המובא בשם ה״בעל שם טוב״: אדם עומד מול המראה ורואה את בבואתו עם כתם על המצח. כל חייו מנסה הוא לנקות את המראה, מתפלא ואף מתלונן על כך, שהכתם אינו מתנקה. אומר ה״בעל שם טוב״ זצוק״ל, ״אילו רק היה מושיט ידו למצחו הוא, היה הכתם מתנקה תיכף ומיד״.

יהודי יקר, המקרה המתרחש מחוצה לנו, כגון מערכה זו שבה אנשי החמאס השפלים, המנסים להרוג אזרחים ובתוכם נשים וטף, ללא הבחנה, באופן הברבארי והנתעב ביותר, הוא רק מראה. אמנם הכאב מהמקרה גדול הוא, לעיתים אף גדול מנשוא, אך אל לנו לתת לכאב זה לבלבל את נפשנו ולנסות לתקן רק את המראה. אין זה משנה כמה ערבים נהרוג, כמה מנהרות נפוצץ, או כמה טילים ניירט. התיקון האמיתי מבחינתנו אינו תיקון הערבים, אלא שעלינו להגיש את היד למצחנו שלנו (ואין זה אומר שהם פטורים מהתיקון העצמי שלהם). זאת עלינו לעשות, לא מתוך האשמה עצמית, אלא מתוך אתגר של תפקיד רוחני במסגרת האנושית הכללית.

אין אני אומר שלא צריכים לפעול מבחינה חיצונית, אך פעולות אלו הן רק בבחינת גירוי לתיקון האמיתי, שהוא בישות האומה.

זכור יהודי יקר, הסכנה אינה בגויים. אם לא יהיו אלה, יהיו ח״ו אחרים. הם רק המשקולת ששם עלינו המאמן, כדי שנתאמן דרכה. כאשר נהיה מאומנים דיינו, נוכל לצאת מחדר כושר זה, כאשר אנו מאוחדים ואוהבים יותר זה את זה ואת הבורא יתברך. זהו השיח שמבקש הבורא ית׳ לשוחח עמנו. זהו השריר הפנימי של ישות האומה, שצריך להתעורר.

לשמחתי, רואים אנו פרץ של אחדות בעם בכל הרבדים. המראות של המתנדבים, התומכים בחיילנו הגיבורים ובתושבים הנמצאים סמוך למערכה, מפיחים תקווה גדולה, שהאחדות אכן אפשרית. אלו רק ניצנים של האחדות המקווה, שבעיקרה אינה חומרית אלא צורתית. על הבדל זה בין אחדות חומרית לצורתית, נשוחח בהמשך.

תכלית המלחמה היא השלום

אומרת המשנה במסכת עוקצין (פרק ג׳, משנה י״ב): ״אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. שנאמר: ׳ה׳ עוז לעמו ייתן, ה׳ יברך את עמו בשלום׳ (תהלים כט)״.

התכלית המקווה של היהודי היא השלום. לשם צריך הוא לשאוף בכל פעולותיו. תכלית קוסמית זו המובאת במשנה, יכולה להיות מובנת לכל אדם. ישנה אמירה בציבור: ״אי אפשר להגיע לשלמות״, אך אמירה זו שגויה ביסודה. יש לזכור שהקב״ה אינו מתבלבל, והיות וברא את הבריאה, כדי שתגיע לתכליתה, ע״כ ודאי הוא שהשלום יגיע, שהרי הוא יסוד התכלית המקווה. האפשרויות לכך הן או בדרך תורה, או ח״ו בדרך ייסורים.

יהודי יקר, כאשר אשתך צועקת עליך ״אני כועסת עליך״, צריך אתה לענות לה: ״גם אני אוהב אותך״. שהרי בצעקתה אומרת היא לך: ״אני מבקשת את תשומת לבך, אני צריכה את היחס שלך, אתה חשוב לי ולכן איכפת לי איך אתה נוהג״. שים לב, שאין היא צועקת על אדם, שלא איכפת לה ממנו.

כאשר הילד צועק ושובר, כל בר דעת מבין, שמבקש הוא תשומת לב. שצעקתו, יש בה אמירה לא מודעת ״אני כאן, תזכרו אותי. אתם אבא ואמא, אל תשכחו את תפקידכם – אתם פה כדי לגדל אותי, כדי לדאוג לי״.

אם כן, מדוע נדמה לנו, במבט ראשוני, שכאשר האישה או הילד צועקים, כל אחד בצורתו הוא, עלינו להשתיקם ולהביסם, לגרום להם להפסיק פעולתם, מבלי לנסות להבין את המסתתר מעבר לדברים עצמם, מבלי להסתכל מעבר למקרה?

היכולת להסתכל על הדברים מעבר למקרה מתאפשרת ע״י הסתכלות פנימית, שהיא מעבר לגוף. מבקשת הנשמה הקשבה נדיבה, ולא התייחסות רק למקרה עצמו, שהיא דרך הגוף.

אפשר לנצח את היווני

יהודי יקר, היוונים מנסים להשתלט על נפשך. מבקש אני לספר לך חברי היקר, את הדבר הכול כך ברור לך ולי, ולראות האם אנו מתייחסים למקרה זה כראוי.

שני חברים משחקים כדורגל (ואולי אף היה ראוי להיקרא משחק זה כדור-עגל, אך על כך בהזדמנות אחרת). כאשר האחד מבקיע ״גול״ לחברו ושמח מאד מכך אך חברו עצוב, האין זו אכזריות לשמה? האם לא נאמר על אותו חבר, שמוג לב הוא בשמחתו על תבוסתו של חברו? כיצד יכול כך לצהול ולשמוח, כאשר חברו כה עצוב על הפסדו? כך הוא בכל המשחקים היווניים הללו.

לבטח אומר אתה בנפשך ״שטויות, זה רק משחק״. אולם ישנם אנשים, שכל עולמם הוא קבוצת הספורט המסוימת שלהם, וכל יגונם וצהלת לבם סובבים סביב קבוצה זו.

מעבר לכך, כל החיים הגשמיים, המתוארים בחז״ל כמקום הפרוזדור וכעולם חולף, הנם משחק. ראוי, שחוקי משחק החיים הגשמיים, יהיו ידועים לנו בתור השחקנים, אולי אף הראשיים שבמשחק חשוב זה. הניצחון במשחק שיצר לנו הבורא ית׳, אינו כפי משחקי היוונים. מי שמשחק כאן הוא הנשמה, והגוף הוא רק כלי המשחק. הניצחון הוא השלום, ולא תבוסת האחר.

הקונפליקט המופיע בעת המשחק, הנו אתגר בתוך המשחק, שצריך להובילנו לשלום. כפי שבמשחק הכדורגל, התפקיד הוא להבקיע גול ולהביס את האחר, במשחק החיים, התפקיד הוא לייצר מצבים המובילים לשלום.

כאשר שני אנשים משחקים ב״מטקות״ בים, שניהם מבקשים את הצלחת המשחק, את ה״יחד״, כאשר כל אחד נותן את כישרונו להצלחה זו. אף לא אחד מבקש להביס את חברו. הניצחון הוא השלמות, הנובעת מהיחד.

שאל נא עצמך יהודי יקר, האם מבקש אתה להביס את אשתך, לשלוט עליה? וגם את יהודיה יקרה, האם צריכה את שבעלך יהיה תחתך ויעשה כל רצונך, או שמא מבקשים אתם את ה״יחד״, בבחינת ״זכר ונקבה בראם״?

אין הזכר נקרא אדם כאשר הוא לבדו, אלא רק כאשר מתחבר עם בת זוגו. וכן אין הברכות שורות על הזכר לבד, כפי שאומר הזוהר הקדוש (זוהר ״הסולם״, בראשית ב׳ אות שס״ט): ״בוא וראה, בכל מקום שלא נמצאו זכר ונקבה יחד, אין הקב״ה משים דירתו באותו מקום, וברכות אינן נמצאות, אלא במקום שנמצא זכר ונקבה. שכתוב, ׳ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הבראם׳. ולא כתוב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם. ללמדך, שאפילו בשם אדם אינו נקרא, אלא זכר ונקבה יחד״.

הדרך לפתרון הקונפליקט עם הערבים

היחד, השלום והאהבה, הם הניצחון במשחק החיים, ולא השתלטות של אחד על האחר. היכולת לכבד את הצד האחר, מחייבת את גילוי התפקיד הפרטי שלו ביחס לכלל, וכן לקיחת מחויבות של התפקיד שלי עצמי ביחס לכלל. הרצון האימפריאליסטי לכבוש את הצד האחר, להביסו ולעשותו כפוף אלי ככובש את נפשו, גופו וארצו, אינה אלא דרך היווני – דרך הגוף.

הנשמה מבקשת אחדות, היא זו שרוצה וראויה לנצח. האם כעם פעלנו ב׳ מקדימים לפתרון הקונפליקט דהיינו, האם ניסינו להבין מהו הייחוד של העולם הערבי בתפקיד הכלל אנושי, ויתרה מכך, האם לקחנו על עצמנו לקבל אחריות על תפקידנו במרקם האנושי?

אנו עם סגולה, העם הבכור בכל בני האנושות. כולם בנים של הבורא יתברך. בכור מקבל פי שניים, כך מלמדת אותנו תורתנו הקדושה. ומסביר האר״י הקדוש, וכן ״בעל הסולם״ (תלמוד עשר הספירות, חלק ט׳), שהבכור לוקח את חלקו, וגם את החלק שצריך הוא לתת לאחיו הצעיר ממנו. מקבל הוא תפקיד של מנהיג.

יש להבדיל בין מנהיג לרודן. מנהיג מחפש ומבקש את טובת בני עמו, בעוד שהרודן מבקש את טובת עצמו, ומשתלט על בני עמו לצרכיו האישיים. מנהיג הופך להיות חלק מכלל, כאשר ממלא הוא את אחד מתפקידי הכלל.

אנו כעם קיבלנו את תורתנו הקדושה, ויחד עם זאת קיבלנו את שרביט ההנהגה לשלום ואהבה כלל אנושית. כאשר אנו עומדים מול המראה ושומעים את הבורא ית׳ מדבר אלינו דרך אחינו הצעירים, שצועקים בצורה של פצצות וטילים, האם יעזור לנו כשננסה לנקות את המראה? האם לא כדאי לנו להגיש את ידנו למצחנו אנו. כאמור, לא בהאשמה עצמית, אלא כאתגר להיות מובילים שלום עולמי?

לבטח נראית לך הקורא היקר, אמירה זו כמשאלת לב רחוקה, שאינה אפשרית. אם כן, זכור נא – הבורא אינו מתבלבל, ו״ישועת ה׳ כהרף עין״. עלינו להראות שרוצים אנו בכך. בכל סכסוך, אף עם שכן חס ושלום, אנו חשים שאין פתרון אלא המכה, האגרוף, או תבוסת השני והאדרת רצוננו הפרטי. אך מעולם ולעולם, לא יהיה זה הפתרון של הסכסוך. גם אם נראה שבאופן זמני היה כאן ניצחון או פתרון, יתעורר המאבק שנית, כדי לאתגר מחדש, לפעמים באופן לא קרוא ולא רצוי, ואולי אף קשה יותר מקודמו. הניצחון היחיד הוא השלום, ועלינו להפנים זאת כעם שנועד להנהיג את העולם לשלום זה.

הקריאה לשלום

האם יש ״פרטנר״ לשלום?

יהודי יקר, ודאי מתנגנת במוחך האמירה: ״אנו היהודים בכל ממשלות ישראל, תמיד ביקשנו שלום, הושטנו ידנו לשלום, אך אין שותף. אנו רוצים שלום, אולם הצד השני אינו רוצה״.

מבקש אני לספר לך חברי היקר, סיפור שקרה לי לא מזמן. נסעתי בכביש סואן, ומבלי משים נראה שנכנסתי למסלולו של הנהג שנסע בנתיב שלידי. לאחר כמאתיים מטר, עבר ליידי אותו נהג, פתח את החלון וצעק לעברי: ״אני אהרוג אותך״! חייכתי אליו וצעקתי בכל כוחי: ״גם אני אוהב אותך״! הוא לא יכול היה שלא לחייך. יצאתי מהמכונית, גם הוא יצא אליי, ובאופן ספונטני התחבקנו. נכנסנו למכוניות ונסענו.

זהו סיפור אמיתי, כך קרה. יהודי יקר, נסה נא גם אתה צורה זו. איני אומר שזה יעבוד בכל פעם. אם אכן היה בא לפגוע בי, הייתי מגן על עצמי. אך יחד עם ההגנה על עצמי, הייתי אומר לו, שאני אוהב אותו. זאת משום, שאדם זה שהופיע מולי, אינו גופו, אין הוא מה שנראה לי כרצונו לפגוע בי, אלא שהאדם המופיע מולי הוא נשמתו, אותה צריך אני לראות מעבר למקרים.

האהבה השוררת בנשמתנו קיימת. תפקידנו הוא לגלותה ולא להיות מסונוורים מהמקרים. אל לנו להיות מפסידנים, המבקשים ניצחון יווני, ניצחון גופני, שהוא ההפסד הגדול של הנשמה, של מה שאנו באמת.

אין שלום חיצוני. אין שלום שתלוי בקרקע כזו או אחרת, או רכוש כזה או אחר. השלום הוא רק של הנשמה, רק של הפנימיות. רק דרכה אפשר להגיע לשלום. השלום הנו רק בצורה, ולא בחומר. הוא הנקרא בלשון ״בעל הסולם״ השוואת צורה. כל המחפש שלום בחומר, נוחל אכזבה, ויוצר בכך מלחמה סמויה, המתגלה מפעם לפעם.

האם ממשלות ישראל קראו לשלום חיצוני או פנימי?

פרקטיקה תורנית

הדרישה של הערבים את המקום הנקרא ״ארץ ישראל״, הנה רק פעולת הגוף, הפעולה החיצונית, שבאה לבטא משהו הרבה יותר עמוק. הויכוח כלל אינו נסוב על העניינים הגשמיים, על שטח אדמה כזה או אחר. כאשר אנו כעם נפגין נקודה פנימית דרך תורת ישראל, דרך פנימיות התורה, ודרכה נקרא לשלום – אז ורק אז, יוכל להיות שלום.

הקריאה של ממשלות ישראל לשלום אינה אמיתית. מבקשת היא הרגעה גופנית, אך הנשמה ממשיכה לתסוס, כי לא קיבלה את רצונה. השלום יכול להיות רק בגילוי התפקיד של עם ישראל כמוביל שלום עולמי, זאת ע״י הקשר לבורא יתברך. אין שלום חילוני. אין שלום של הגוף. אין שלום של אדמה. יש רק שלום של אהבה, של הנשמה – שלום צורני, ולא שלום חומרי.

כאשר הגוף מופיע ראשון, דהיינו שאותו אנו פוגשים תחילה, אין זה אומר שהוא העיקר. כפי משל הסוסים ההולכים לפני המרכבה. צריך עגלון, המקשיב היטב לאדון היושב בתוך המרכבה, כדי שיוכל להוביל את הסוסים למקום הראוי. הסוסים, שהם רצונותיו הגופניים של האדם, משתוללים, צועקים הם ״להרוג את כל הערבים״. מבקשים הם ניצחון גופני. ככל שהסוסים חזקים יותר, נכנסים הם עמוק יותר ליער, ומדרדרים את המרכבה והאדון היושב בתוכה. העגלון, שהוא השכל או כוחות הנפש, צריך להשתלט על אלו הסוסים הפראיים, ולרסנם, להיות אמצעים ולא מטרה.

כוחות הנפש יכולים להסתכל מעבר לרצונות הגופניים, ויחד עם זאת יכולים הם להקשיב בהקשבה נדיבה ומאוזנת לכוחות הנשמה. אותו אדון היושב במרכבה, הוא הנשמה הפנימית של כל יהודי ויהודי. עלינו להקשיב היטב לכוחות הנשמה, המבקשת שלום ואהבה, וללמד את כוחות הנפש שלנו להנהיג ביד רמה את הגוף, שיפעל כדי להגיע לשלום הרצוי.

שימו לב לעובדה המדהימה, שהגוף הגשמי, ככל שחי יותר, כך מת יותר. כל דקה מתקרב הוא למותו, בעוד שהנשמה, כמו יין טוב, משתבחת ככל שעובר הזמן. מדוע שנחייה רק את צד הגוף, כאשר מראש ידוע שלמיתה הוא הולך? מדוע לא נחיה את הנשמה, שבטבעה נצחית היא ומחוברת לאלוקיה בבחינת ״חלק אלוקה ממעל״?

אומר הזוהר הקדוש: ״אין הקב״ה אוהב את הגופים. הקב״ה אוהב את הנשמה״. דהיינו, החיבור עם הקב״ה הוא רק דרך הנשמה, ולא דרך הגוף.

פנימיות התורה לעומת חיצוניות התורה

אומר ״בעל הסולם״ בהקדמה לספר הזוהר, שישנה הקבלה ברורה בין היחיד לכלל. עם ישראל הוא יחידה אחת מכלל האנושות. היחס בין עם ישראל לאומות העולם, נובע מהיחס הקורה בתוך עם ישראל עצמו. כאשר חיצוניות התורה היא זו המובילה את עולם התורה, מגבירים אנו בכך את חיצוניות האנושות. אומות העולם הם חיצוניות האנושות, לעומת עם ישראל, שהם פנימיותה.

הקריאה לפנימיות התורה, מורגשת יותר ויותר בעם ישראל. גם אותם חוגים שגרסו, שלא ללמוד את חכמת הקבלה ופנימיות התורה, התפקחו זה מכבר וראו שגם בלעדיהם הולכת חכמה זו ומתגברת, כפי שאמר ״בעל הסולם״, שאנו בדור של משיח, ובלית ברירה תלך תורה זו ותתגבר.

יחד עם זאת, הלחץ העולמי עלינו גם הוא הולך ומתגבר. אפשר שהלחץ יגבר בצורה נפשית, השכלתית, כבקשת הנהגה לעולם רוחני של שלום ואהבה. אך אפשר גם, שיהיה הלחץ כמו אותם ילדים קטנים שצועקים ומשתוללים, וצריכים תוכניות התנהגותיות, רק כדי למגר את ההפרעה החיצונית שהם יוצרים. אך ברור לכל שפעולה התנהגותית זו והענישה, אינן הפתרון.

לצערי הרב, נאלץ אני לומר שהחמאס הם רק מקצת ממה שאנו עלולים לחוות כהתנגדות גופנית של אומות העולם, באם לא נלך בדרך של פנימיות התורה.

פנימיות התורה היא נשמת התורה. היא המבקשת את צד המוחין שיתפשטו לגוף. היא המבקשת את התפשטות החכמה גם לאומות העולם, ״כמים לים מכסים״. הערבות ההדדית היא אמנם בראשונה של עם ישראל, אך אין היא נגמרת שם, אלא עפ״י רבי אלעזר, הערבות ההדדית היא בין כל חברי האנושות. על כן, הקריאה לפנימיות התורה, היא המפתח לקריאה לשלום. כאשר זו תתגבר, יהיה לנו בסיס להנהיג את העולם בדרך של שלום.

פרקטיקה חברתית

פנימיות התורה, אין היא רק לימוד של חכמת הקבלה והפנימיות, אלא חייבת היא להיות הנהגה פרקטית של החיים הבין אישיים בינינו כבני אדם. כאשר נדבר אל נפשו של חברנו מתוך נפשנו אנו, אז נתעורר בהכרח לבקש את פנימיות הדברים, ולא את חיצוניותם. כאשר הנך קונה מתנה לאשתך, ומבקש לתתה לה מתוך רגש האהבה שהנך רוצה להגביר בתוכך, ומכוון אתה להגביר באשתך את הרגשת השייכות, את הרגשת היחד שביניכם – אזי פועל אתה מנשמתך. אולם כאשר הנך קונה את המתנה כגוף הנותן מתנה לגוף אחר, אזי מה שמבקש אתה הוא לצאת ידי חובה ולומר, ״הייתי בסדר. זכרתי את יום ההולדת של אשתי, או יום הנישואין״. אך האם זה מקנה אהבה?

אין אנו מבקשים לעשות מעשים טובים, אלא להיות טובים. אין אנו מבקשים מילדינו שיפעלו את הטוב כמו רובוטים, הפועלים באופן מדויק את המעשה החיצוני, אלא מבקשים אנו את נפשם. מבקשים אנו את הארגון הנפשי, הראוי לתפקידם כאדם אוהב, חברתי ומבקש שלום. כאשר נחנך את ילדינו ונבנה את זוגיותנו ועולמנו החברתי במבט נפשי, אזי נוכרח לבקש את האמצעים הראויים לחיים אלו. או אז, בהכרח נבקש את פנימיות התורה, כי שם מצויות התשובות לצורת חיים זו. אמנם צריך מאמץ כדי לחיות כך, אולם כל צורת חיים אחרת לא תביא למזור הרצוי.

פעם חשבו, שלחנך בהכאה הוא דבר נכון, היות וביקשו את המעשה הגופני. בוודאי שאפשר עם ״שוקר חשמלי״ לגרום לילד לעשות את הכול כראוי, אך לא יהיה זה חינוך אלא אילוף, ונפשו תתפרץ בשלב כזה או אחר להחזיר מנה אפיים לאותם מחנכים, כפי שחווינו לא פעם עם רודני העולם.

לא סדר כלכלי, לא טנקים ולא מטוסים הם שיכריעו את הקונפליקט האנושי. השיח הוא המפתח, ולא פעולת הגוף. השיח הוא החלק הגבוה ביותר של האדם, המבדיל אותו מהבהמה. אך גם בשיח זה, ישנם חלקים שונים. השיח הנשמתי, השיח של פנימיות התורה, של ה״מעבר למקרה״, הוא זה שיקבע את דרכי השלום והאהבה העולמית.

נשיח פנימיות, נעשה שלום, נחייה אהבה

לא לחינם אותם יהודים יקרים, שאינם שומרים תורה ומצוות, מפתחים התנגדות גדולה לאותו עולם דתי, המייצג פעולות חיצוניות בלבד. איני חושד ח״ו באף יהודי, אף לא אחד, שחושב הוא שצריך רק את הפעולות החיצוניות, אך בהחלט רואה אני, שזהו מה שמשקפים לאחינו היקרים, שאינם שומרים תורה ומצוות, ועל כן התנגדותם כה רבה.

כאשר מונעים מאתנו תקציבים כאלו ואחרים, או יוצרים תקשורת כה עוינת לעולם הדתי – זהו מכיוון שמבקשים להשליט עליהם את חיצוניות התורה ולא את פנימיותה. דרך פנימיות התורה, הקשורה לנפש האדם, יוכל להיות שלום אמיתי בתוכנו אנו. שהרי גם אותם אלו הכועסים עלינו הדתיים, והזקן, הכיפה והפאות נראים להם עיוות תרבותי, יכולים הם לקבל את העולם היהודי, אף החיצוני, באם הגישה תהיה של שיח פנימי ולא של ניסיון להשתלטות חיצונית.

אף ההתנגדות של אחינו הנה שיח של הבורא אלינו, אל שומרי התורה והמצוות, לומר לנו ״היכן היא פנימיות הדברים? מבקשים אנו אהבה, רוצים אנו שלום. מוצאים אנו זאת בפסיכולוגיה ובתורות זרות, ואילו אצלכם הדתיים אנו רואים ההיפך״.

נצבט הלב למשמע דברים אלו על היהדות, ועוד מאחינו, כאשר ברור לכל הלומד יהדות, כמעט בכל רמה, שהשלום והאהבה הנם הדרכה עיקרית ביהדות. “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”. אך מי שאוחז בתלמוד הבבלי בלבד, כפי שאומר הר׳ חיים ויטאל, הוא כעיוור המגשש קיר באפילה, ואין לו עיניים לראות ברזי התורה (הקדמה לעץ חיים, חלק א׳). כדאי לנו, אותם אלו השומרים תורה ומצוות, להתעורר כך שלא תהיה ישיבה, אף לא אחת, שלא לומדים בה פנימיות התורה ומנשאים אותה על חיצוניות התורה. אז נוכל להגיש גם לאחינו, שיח פנימי ללא השתלחות חיצונית. נשיח פנימיות, נעשה שלום, נחייה אהבה.

שלום עכשיו

כפי הקריאה ״משיח עכשיו״, כך צריכה להיות הקריאה ל״שלום עכשיו״. לא שלום חיצוני, אלא שלום המבוסס על אהבת ה׳, על אותו מושא נצחי היכול לחבר את כל הישויות כולן.

האמירה שאי אפשר לעשות זאת עכשיו וצריך להמתין עד שאנו נהיה שלמים, ורק אז נוכל לעשות שלום עם הערבים – אינה נכונה היא מעיקרה. האם המתנת יהודי יקר להתחתן עם אשתך, רק לאחר שתהיה אתה שלם? האם ילדת את ילדיך, רק לאחר שהגעת לדרגת מחנך דגול? האם את השבת הנך שומר, רק לאחר שכבר גמרת את תיקונך והגעת לעולם הבא?

שאלות רטוריות אלו מבקשות להציג את העובדה, שאת השלמות, פועלים גם בשלבי ביניים, ולא רק בשלב הסופי, גם כאשר איננו מתוקנים לגמרי. אנו נעים בספיראלה, שבכל אחד מסיבוביה, ישנו גם את הצד השלם שצריך לפעול, כפי שישנה שבת אחת כל שבעה ימים. מה גם, שנמצאים אנו באלף השישי, בשלהי משיח ממש, כאשר ישנם סימנים ברורים של התפשטות חכמת הקבלה בעולם, של התגברות בעלי התשובה בעם ישראל, המבקשים לחזור לאביהם שבשמיים, לשוב בתשובה שלמה לאמונה, המחזיקה את אותה אהבה שלמה, אליה אנו שואפים.

קריאת קודש

יהודי יקר, זועקת נפשי ומתחננת אל נפשך, אל תנהה אחר המון העם גסי החומר, שדמיונם דבוק בשלמות כוח האגרוף, ועל כן נחקק בדמיונם הקלוקל, הצורך להשתלטות גופנית על אומות העולם. מבקשים הם ליטול שכרם משלם בגאווה גדולה, להתגאות על בני האנושות. (ראה הקדמה לפמו”מ מאת ״בעל הסולם״, אות ד’)

בואו יחד נייצר הנהגה עולמית של עם ישראל לדרך השלום, וכמו אחים גדולים, שאף אם הילדים הקטנים צועקים ומשתוללים, נסתכל מעבר למקרים. לא ייתכן שאי אפשר להגיע לשלום, אם זוהי ברכתו של הבורא ית׳ לנו כאנושות.

אפשר להגיע לשלום, צריך להגיע לשלום ונכון להתחיל לעשות זאת כבר עכשיו.

כאשר אמירה זו שלך, שלי ושל עוד המצטרפים אלינו תלך ותתגבר, ממילא יתהווה הצורך לפנימיות התורה, המדריכה אותנו לשלום זה, שהרי היא זו המדברת ומלמדת על החוקים הקוסמיים הרוחניים, שהם אותם חוקי הנשמה, המובילים לשלום רוחני, שיכול להתבטא גם מבחינה מעשית. הדרישה האמיתית לשלום, מחייבת מאמץ מתמיד, בעוד שהדרישה בדרך הגוף של שליטה וכוח, נראית כטבע מצוי.

הדברים שנאמרו כאן אינם ח״ו להחליש את הלוחמים הגיבורים של עם ישראל, המבקשים לעצור את ההשתוללות הברבארית של המנסים לפגע בנו. מבקשים אנו לחזק אותם ולומר: שלוחים אתם למלחמת שלום, ולא למלחמה שלא תגמר לעולם. שליחים אתם של הנשמה הדבוקה באלוקיה. מבקשים אנו יחד עמכם ועם כל יהודי באשר הוא – ״עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל, ואמרו אמן״.

 

מה רוצה החמאס באמת?

הדאגה בלב כל איש לנוכח הכאוס העולמי המתגבר וההשלכות הקשות על עם ישראל בפרט, אינה יכולה להותיר אותנו אדישים לקול ה׳ המדבר אלינו דרך ארועי “צוק איתן”.

מבקש אני לקבוע במאמר זה כי האויב האמיתי של עם ישראל אינו עמי ערב, ובראשם הפלסטינאים: אלה בסך הכל שליחי ההשגחה הפועלת לממש את רצון ה’ בעולם, וכן לשוחח עמנו דרכם. האוייב האמיתי הוא ההשתמטות מלבצע את תפקידנו האמיתי בבריאה בתור העם הנבחר.

אכן, הסכנה המוחשית-מיידית היא כמובן האויב החמאסי, אך אין זו אלא בבואה של האמת ולא האמת עצמה. על כל אדם מפוכח להסתכל מעבר למקרה ולהבין שהמקרים הם בסך הכל משקולת שהמאמן – הבורא – שם עלינו, כדי שנוכל לאמן את השריר הפנימי הרצוי לנפש האומה: להגביר את האהבה בינינו ואת אהבת הבורא.

המחשבה הילדותית, שהאדם צריך לתקן בחוץ ולא בפנים, מתוארת במשל נפלא של הבעל-שם-טוב: “אדם עומד מול המראה ורואה את בבואתו עם כתם על המצח. כל חייו הוא מנסה לנקות את המראה, ומתלונן על כתם שאינו מתנקה. אילו רק הושיט את ידו למצחו הוא, היה הכתם מתנקה תיכף ומייד”.

המערכה שאנו מצויים בה, מול אנשי חמאס שפלים השואפים, ללא אבחנה ובאופן הברברי והנתעב ביותר, להרוג יהודים, ובכללם נשים וטף, היא רקמראה. בל ניתן לכאב (המוצדק) לבלבל אותנו ולגרום לנו לתקן רק את המראה. לא באמת משנה כמה מחבלים נחסל, כמה מנהרות נפוצץ או כמה טילים ניירט. התיקון האמיתי המבוקש הוא בתוכנו. אין מנוס אלא להיענות לאתגר של מילוי תפקידנו הרוחני במסגרת האנושית הכללית.

לשמחתנו, המלחמה הזו הביאה לפרץ בלתי רגיל של אחדות בעם בכל הרבדים. המתנדבים התומכים בחיילינו הגיבורים, רבבות האזרחים שהשתתפו בלוויות החיילים הבודדים וכל עמך בית ישראל התומכים כלכלית במשקי הדרום מפיחים תקווה גדולה, שאחדות אכן אפשרית. אלו רק ניצנים של האחדות המקווה, שבעיקרה אינה חומרית אלא צורתית.

אומרת המשנה: ״אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. שנאמר: ׳ה׳ עוז לעמו ייתן, ה׳ יברך את עמו בשלום׳״.

התכלית המקווה של היהודי היא השלום. לשם צריך הוא לשאוף בכל פעולותיו. הקב״ה אינו מתבלבל: היות וברא את הבריאה על-מנת כדי שתגיע לתכליתה, שהיא שלום עולמי, על-כן ודאי הוא שהשלום יגיע. האפשרויות לכך הן או בדרך תורה, או חלילה בדרך ייסורים.

הדרך לפתרון הקונפליקט עם הערבים

חיינו כאן הם משחק, אבל כזה שתוצאותיו אינם סך סכום אפס. הניצחון במשחק אינו מושג על-ידי כך שמביסים את היריב: הניצחון הוא כשמשלימים איתו.

היחד, השלום והאהבה, הם הניצחון במשחק החיים, ולא ההשתלטות על הזולת. היכולת לכבד את הצד השני מחייבת את גילוי התפקיד הפרטי שלוביחס לכלל, וכן לקחת מחויבות למלא את התפקיד שלי-עצמי ביחס לכלל. הרצון האימפריאליסטי לכבוש את הצד השני, להביסו ולעשותו כפוף אלי ככובש את נפשו, גופו וארצו, היא דרך יוונית – דרך הגוף. הנשמה מבקשת אחדות. היא זו שרוצה לנצח.

האם ניסינו להבין מהו הייחוד של העולם הערבי בתפקיד הכלל-אנושי? יתרה מכך, האם קיבלנו על עצמנו אחריות על תפקידנו-אנו במרקם האנושי?

אנו עם סגולה, העם הבכור בכל בני האנושות. אבל כולם היו בניו (של הבורא יתברך). יחד עם תורתנו הקדושה, קיבלנו על עצמנו את שרביט ההנהגה לשלום ולאהבה כלל-אנושית. כאשר אנו עומדים מול המראה ושומעים את הבורא ית׳ מדבר אלינו דרך אחינו הצעירים, שאמצעי התקשורת שלהם הם מנהרות, טילים וטרור, אנו נוטים להניח – כבכל סכסוך – שאין פתרון זולת הפעלת כח במידה כזאת שתוריד את האוייב על ברכיו. אך אופן כזה של ניצחון לעולם לא יהיה פתרון אמיתי של סכסוך כלשהו. הניצחון היחיד הוא השלום, ועלינו להפנים זאת כעם שייעודו להצעיד את העולם כולו לקראת שלום כזה.

האם יש פרטנר לשלום?

שימו לב מה תובעים הפלסטינים: טריטוריה הנקראת ״ארץ ישראל״. לאמיתו של דבר, לא מדובר על פיסת הקרקע שלנו אלא על המהות הפנימית שלה. הפלסטינים קוראים לנו להגביר את פנימיות האנושות! הם תובעים מאתנו לרצות (מלשון “ארץ“) ליצור קשר ישר אל (“ישראל“) הבורא יתברך ולא להסתפק בקיום מצוות באופן חיצוני בלבד. דבר זה אפשרי אך ורק באמצעות לימוד פנימיות התורה ולא חיצוניותה.

הפנימיות היא נשמת התורה. הלימוד בה יגרום לכך שהיא תתפשט גם לאומות העולם ותשנה אותם מן היסוד. הערבות ההדדית היא אמנם בראשונה בתוך עם ישראל, אך אין היא מסתיימת שם – הערבות ההדדית האולטימטיבית היא בין כל בני אנוש, ועל כן הקריאה ללימוד פנימיות התורה היא המפתח לקריאה לשלום אמת. רק היא תתן לנו בסיס להנהיג את העולם כולו בדרך של שלום.

לא סדר כלכלי חדש, לא “אופק מדיני”, לא טנקים ומטוסים ולא טכנולוגיה עדיפה הם שיכריעו את הקונפליקט. מה שיכריע הוא תיקון אמיתי של נפש האדם, וזה אפשרי אך ורק באמצעות לימוד חוכמת הקבלה. זוהי פניה לכל היהודים שומרי תורה ומצוות: אל תסתפקו בחיצוניות. בקשו את הפנימיות. הבה נדאג לכך שבכל בית מדרש ובכל בית ילמדו פנימיות התורה. רק כך נוכל להביא שלום עולמי: שלום המבוסס על אהבת הבורא, שהוא – ורק הוא – יכול לחבר בין כל הישויות כולן ולשאת את כל ההפכים.

הכרת דרכי ההנהגה של הבורא את העולם – שהם תמצית מהותה של חוכמת הקבלה, העוסקת בחוקים הקוסמיים הרוחניים של הנשמות באשר הן – תייצר הנהגה עולמית של עם ישראל לדרך השלום. אם הבורא ברך אותנו – את האנושות כולה – בשלום, לא יתכן שלא נוכל לזכות בו. 

ברכת החמה

 בס"ד

נושאי המאמר:

  1. מדוע נכתב המאמר?
  2. ראיית הקבלה על ברכת החמה.
  3. מהו החשבון הנכון של ברכת החמה?
  4. מהו הכוח שצריך למשוך בעת הברכה?
  5. מהי החמה לעומת הלבנה בנפש האדם?
  6. כיצד לנצל מעמד חשוב זה לרוחניות האדם?

ברכת החמה 

היות ורבים פנו אלינו מכל העולם לשאול על ברכת החמה. עמדנו מעט לפרש את הנושא הנכבד הזה. 

התמהמתי לפרש נושא זה מאחר ולא זכרתי ששמעתי את  הרב"ש מפרש בעניינו, ומה אני בקטנותי יכול לגשת לנושא כל כך עצום וגדול? 

אך מאחר וראיתי שכתבו על כך כל כך רבות, אך שום מילה על נושא פנימיות התורה  וכוונת הלב האמיתית על פי חכמת הקבלה, נזעקה נפשי ובושתי בשביל תורת ישראל הנכבדה, שודאי בושה ונכלמת היא, שרק השפחות נותנות קולם ברחבי העיר והחכמים האמיתיים שותקים. 

ע"כ  ראיתי אני, אף שאיני חכם, צורך מיוחד לפרש זאת במעט פנימיות. והמשכילים יזהירו.

ה` יהיה בעזרי לפרש נכונה ולא להיכשל בע"ה בכוונת האמת.  

פתח דבר  

ראשית נציב יתד נאמנה לדרך הסתכלות אמיתית. אין מדובר בברכת החמה על מה שקרה בהיסטוריה. תורתנו הקדושה אינה באה לספר לנו היסטוריה, או לתת לנו מצוות, כדי שנחזור בזמן אחורה.

תורתנו  באה להורות לנו דרך, כיצד לתקן את נפשנו בשלב ראשון, ולאחר מכן לחיות עם נפש זו באהבה שלמה ובאושר מוחלט עם הבורא יתברך.

כל ההסתכלות החיצונית, המדברת על הבטה היסטורית, היא שגויה ומורידה את תורתנו הקדושה למקום שאינו ראוי.

כבר אמר רשב"י בזוהר הקדוש  (זהר בהעלותך ובהסולם אות ס`)"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבאמשום זה, אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, דהיינו להביט מה שמתחת לבושה של התורה"

אין מדובר בזמן ולא במקום כפי הנתפס בחושים הגשמיים. כל מה שנתפס בחושים אלו הוא סימן. וכמו בכל סימן צריך לדעת לפרשו נכון. הפירוש יכול להיות נכון, אך ורק אם הוא עומד בתנאי הראשוני והבסיסי ביותר בפרוש האמת. הפרוש צריך להיות למעלה מהזמן והמקום, כפי שנתפסים בחושינו הגשמיים.

 

חיצוניות- רק סימן ולא סיבה 

ראשית הסבר קצר חיצוני, למרות שזה רק סימן והחשוב יותר הוא המהלך הנפשי שהאדם צריך לעבור. כאשר רואים את השמש  פעם ב-כ"ח שנה מברכים: "ברוך אתה ה` אלקינו מלך העולם, עושה מעשה בראשית"

מדוע פעם בכ"ח שנים?

ביום רביעי נבראו המאורות. נשאלת השאלה, מתי שוב יהיה המצב בין כדור הארץ לשמש זהה למצב בעת בריאת המאורות. כולל אותו יום בשבוע, דהיינו יום רביעי.

כדור הארץ מקיף את השמש במשך 365 יום ועוד 6 שעות (52 שבועות ועוד יום אחד ועוד 6 שעות). כאשר הסתיים סיבוב שלם אחד, המצב חזר לקדמותו, אבל ביום חמישי ועוד שש שעות מאוחר יותר. 

לאחר 4 שנים הייתה זהות – בדיוק באותה שעה (ארבע פעמים שש שעות), אך לא באותו יום.

כדי שתהיה זהות גם מצד היום בשבוע, צריך לעבור שבעה מחזורים (כי יש שבעה ימים בשבוע) של 4 שנים. כך יצא אותו מצב באותה שעה ובאותו יום כל 28 שנים.

הסימנים של גרמי השמים 

השמש מסמנת את הצד הזכרי בעולם.

הלבנה מסמנת את הצד הנקבי בעולם.

ברכת החמה הוא ברכה לצד הזכרי שבעולם.

הצד הזכרי והנקבי מרכיבים כל דבר בעולם. אין שום בריאה או בריה שחסרה מאחד מב` המרכיבים הללו. לכל אחד מהצדדים תפקיד במארג של אותה בריה מדוברת.

הצד הזכרי הכללי הוא הבורא, והצד הנקבי הכללי הוא הבריאה. היות ואנו מדברים רק בתוך הבריאה עצמה, אז כל המושגים נלמדים אך ורק בתוך הבריאה. כך נוכל לומר שיש את צד הבורא שבבריאה וצד הבריאה שבבריאה.

הראשוניות של כל דבר מציינת את התוכנית שצריכה לצאת מהכוח אל הפועל. מהווה היא את כל העתיד שצריך להתהוות על פי המטרות והתכלית הרצויה מהוצאה זו מהכוח אל הפועל. 

כוחות אלו מצויים גם באדם עצמו. ישנו הכוח של הנשמה שאינו גלוי. כוח זה מצוי כפוטנציאל באדם שצריך לצאת מהכוח אל הפועל. הכוח היותר מורגש באדם, הוא כוח הגוף שהוא הכוח הנקבי של האדם. כל אדם חייב לפעול כך שיוכל להוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בנשמתו .

בהיות החמה מייצגת את הצד הזכרי, צריך האדם לראות את הסימן המובהק בגרמי השמים שאור הלבנה מגיע מהשמש. כך כוח הגוף בא מהנשמה. כפי שאמר הבורא יתברך ללבנה "והוא ימשול בך", כך צריך האדם להסכים שיתרחש בו עצמו. שהנשמה תשלוט ברצונות הגופניים. 

הראשוניות שהייתה בבריאת המאורות מציינת את הצורך להוציא מהכוח אל הפועל את כל מה שמייצגת הנשמה. הנשמה מייצגת את הקשר לבורא. את אהבת הבורא. 

האם יש לצפות לרחמים או לדין? 

יש לציין שהכוח של גרמי השמים יכול להיות גם דין גדול. למרות כל מה שמדברים במקומות שונים על הגאולה המתקרבת בעקבות ברכת החמה, חייבים לומר את הדבר במלואו.

ישנה מלכות שמים וישנה מלכות הארץ. מלכות שמים מתנהגת בדין עם העולם. ישנה האפשרות לאדם לפעול ע"י בחירה וזה נקרא מלכות הארץ. דהיינו שניתנת לאדם אפשרות לנהל את חייו. אך אם לא ינהל אותם על פי האמת, מפעם לפעם תופיע מלכות שמים ובדין  תגרום לאדם או לבריאה לפעול על פי האמת.

מלכות שמים מייצגת את האמת הבלתי מתפשרת. זה יכול להיות משמח, כמו כאשר מגיעים לרופא והוא אומר לנו בדיוק במה עלינו לטפל, אך לעיתים לא נוח לקבל טיפול או תיקון או בלשון הבעל שם טוב הקדוש, עונש. שהרי  "העונש הוא תיקון". 

אל לו לאדם לפחוד. במעמד נשגב זה על האדם לבחור באמת הבלתי מתפשרת . זאת עליו לעשות מתוך אמונה שלמה בבורא עולם שהתכלית חייבת להתקיים. שהבורא ודאי לא התבלבל ומה שצריך לצאת מהכוח אל הפועל ודאי יצא. או בדרך של בחירה או ח"ו בדרך אחרת.

מהו המושג כ"ח שנים ?  

תשובה: יציאה שלמה מהכוח אל הפועל. 

בכל יד יש י"ד פרקי אצבעות שזה סימן לשמה של יד. ב` ידים הם גימטריה כ"ח. הידים תפקידים להוציא מהכח אל הפועל את מה שטמון במחשבה. יוצא שהמחשבה היא הבכח. לידים ניתנו היכולות לפעול כדי להוציא מהכוח אל הפועל את המחשבה.

ההוצאה לפועל של מה שטמון בכוח יכולה להיות, רק אם אדם פועל מעבר ליכולת הגוף. הסימן לכך הוא שהאדם יכול להרים את ידיו מעל לראשו שלו. יכול הוא לפעול מעל הדעת.

יש קשר בין כח הידים לגרמי השמים בסוד "מעשה ידיו יגיד הרקיע" ידיו הם ב` פעמים יד שזה בגימטריא כח.

הכוכב הוא על שם הכוחות שנתן הבורא להפעיל את המערכת של הארץ. ניתן להבין מהמשפט בפיוט תפילת שבת "כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל" הכוכבים ובעיקר השמש והירח הם המושלים של ההוצאה מהכח אל הפועל. 

המושג כח מצביע על השורש הטמון בכל דבר, כפוטנציאל שצריך להתגלות. הוא הנקרא כתר של כל מדרגה.  

הפוטנציאל הטמון בבריאה כולה  הוא כתר הבריאה, הנקרא גם מחשבת הבריאה. היות ומחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו יוצא שכאשר ישנה התגלות של מעשה בראשית, אנו רואים בכך מעין הבטחה של הפוטנציאל של הבריאה בבחינת להטיב לנבראיו. 

מהו המושג ד` שנים ושבעה מחזורים היוצרים יחד כ"ח שנים? 

השם בין ארבע הוא שם הויה. השם י-ה-ו-ה.  כל הבריאה כולה מחולקת על שם זה לארבע בחינות. כל תהליך שלם מחולק לבחינות אלו. (ראה הסבר מפורט בפתיחה לחכמת הקבלה)

התהליך של שבע כבר מפורסם בין ההמון. החלוקה לשבעה ימים בשבוע. ושבע שנות שמיטה ושבע שמיטות שלאחריהן מגיע היובל. שבע סיבובי התפילין על יד שמאל, שבעים שנותיו של האדם. שבעת אלפים שנה עד גמר תיקון הבריאה וכו`.. כל השבע נובע משבע הספירות הכוללות את התפארת המחולקת לשש והמלכות.  

שבע הוא שלמות של הגוף. שלמות של מה שכבר יצא מהכוח אל הפועל. כאשר עוברים שבעה מחזורים של ארבע שנים הסימן הוא, שיצא תהליך שלם מהכוח אל הפועל עם כל המשתמע מכך.  


המעמד הנכבד של ברכת החמה 

המעמד הנכבד של ברכת החמה מפגיש את האדם עם הפוטנציאל הטמון בבריאה. השמחה שצריכה להתעורר באדם היא על מעשה בראשית. לא על העבר, אלא על העתיד. השמחה חייבת לקחת בחשבון שהיא מהולה בביטחון גמור בבורא יתברך. שהפוטנציאל הטמון בבריאה יצא מהכוח אל הפועל.  

פעם בכ"ח שנים מסתיים מחזור של יציאה מהכוח אל הפועל. עלינו לחגוג את הראשוניות של ההתהוות החדשה שבאה לעולם.  

על האדם לכוון בנפשו, שהוא רוצה להשיג את הכוחות הראויים, שגם בנפשו יוכל להוציא מהכוח אל הפועל את האדם שבו. את היהודי שבו. 

הכוונה צריכה להיעשות ע"י הדמיון. אדם צריך להשתדל לראות את עצמו בעת הברכה, כאילו הוא אדם שמוציא מהכוח אל הפועל את ההחלטות שלו. את הרצונות המחשבתיים שלו. שיכול לפעול ביתר שאת, ביתר עוז ובמדויק ללא לאות את החזון שלו כאדם.

כל אדם חייב להיות נאמן לפוטנציאל שטמן בו הבורא יתברך. ובמעמד נשגב זה על האדם לומר לעצמו.

אני רוצה יכול ומתחייב להיות שליח נאמן של הבורא יתברך, להוציא מהכוח אל הפועל את האדם שבי, את היהודי שבי. 

כל אחד יכול לכוון גם למטרות ביניים שישמשו למטרתו הכללית כמו למשל: אני רוצה יכול ומתחייב להיות שליח נאמן של הבורא יתברך, להוציא מהכוח אל הפועל את הבעל (האשה) שבי, את ההורה שבי, את האומן שבי, את הבן שבי, את יכולת ההקשבה שבי, את יכולת העזרה לזולת שבי, את האח שבי, את השלווה שבי, את יכולת הפירגון שבי וכו`….

בהזדמנות זאת מבקש אני לאחל לכל בית ישראל ליל סדר כשר ושמח. שיזכה כל אחד במקומו להצליח להפנים את הסדר הנפשי הנכון לראשוניות של הגאולה שהיא היציאה מבית הכלא של האנוכיות.  

חג שמח

אדם סיני