ספר הרב על החגים

הרגע לו כולנו חיכינו סיפרו השני של הרב- "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם

ספר הרב "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" כתוב ומוכן להוצאה לאור ברוך ה'. הספר מאגד בתוכו מספר מאמרים על כל אחד מהחגים בלוח השנה העברי.

הקורא יוכל למצוא בספר את הכוונה הפנימית שיש לעשות במצוות כל חג, את עבודת הנפש הייחודית לכל חג ואת הקשר של כל אחד מהחגים לכל מעגל השנה.

הוצאה לאור של ספר כרוכה בהוצאות כספיות רבות. מה גם שמדובר בספר של כמעט 1000 עמודים שיצא בשלושה כרכים.

בעוד כעשרה ימים יכנס לדפוס הספר שחיכינו לו מזה זמן רב. ישנה אפשרות להקדשה בספר לעילוי נשמת יקירכם או להצלחת כל מי שהנכם חפצים ביקרו. ניתן להקדיש עמוד חצי עמוד שליש או סטריפ.

אנו מזמינים אתכם להשתתף איתנו בזכות להוציא לאור ספר חשוב זה.

לפרטים – 050-314-3355 או מלאו את הטופס ונחזור אליכם.

למידע נוסף אודות הספר הקליקו על הלינק.

http://kab.hasulam.co.il/ravbook

אמונה – היסוד לאהבה

אמונה – היסוד לאהבה

אברהם אבינו, בו אנו עוסקים בפרשות השבוע, מתקן העולם באמונת ה'. והשיאני ליבי בימים אלו לעסוק באמונת ה' ביתר שאת.

עומדת השאלה בדבר קיום הבורא יתברך, והנה באה הטענה המפורסמת :

"לכל תוצאה יש סיבה"

ומכאן תדע שיש בורא לעולם, שהרי ודאי שלבריאה יש סיבה שהיא הבורא יתברך.

על כך שואלים : מה הסיבה המוקדמת לבורא? לכאורה הא בתוך המשוואה שלכל תוצאה יש סיבה?

שאלה זו נובעת מהשגיאה בהבנת הכלל : "לכל תוצאה יש סיבה".

שים לב יהודי יקר, לכל תוצאה (והדגש על תוצאה) ורק לה יש סיבה.

לסיבה אין סיבה – הבורא הוא סיבה ולו אין סיבה מוקדמת.

הרחבת הרעיון :
הסיבה היא הכלל והיא בחינת הכתר, או עתיקא קדישא. היא האמונה שאינה צריכה סיבה. כל הפרטים הנובעים מהכלל צריכים סיבה ומשתלשלים בדרך של קודם ונמשך.
כל מסגרת שלמה בנויה מאמונה ראשונית שהיא מהווה את היסוד הראשוני. (אפילו המדע בנוי כך- אקסיומה)

היכן הבלבול?
בתוך המערכת של הבריאה (שהיא נקראת תוצאה – מלשון יציאה לבר), ישנה מערכת של סיבות ותוצאות. גם הסיבות בתוך הבריאה הן תוצאות של סיבות מוקדמות להן. ע"כ אנו רואים שלכאורה יש לסיבה תוצאה. אבל זאת רק באופן יחסי.
הסיבות בתוך מסגרת הבריאה הן פרט בתוך הכלל של הבריאה. וכל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא. יוצא שכל הפרטים במסגרת הבריאה הם תוצאות, ורק באופן יחסי יכולות להיות סיבות.

לעומת זאת הבורא הוא הכלל של הסיבה. בו אין תוצאה, וע"כ לא אפשרי שתהיה לו סיבה מוקדמת.

עתה "הישענו על העץ ורחצו רגליכם "(אומר הזהר , הישענו על עץ החיים ותבדקו אם הוא מצל עליכם את אור האמונה)
ולוואי ונזכה כולנו להאמין בו יתברך בלב שלם ונפש חפצה.

מעתה נאמר לכל תוצאה יש סיבה, אולם לסיבה אין סיבה.

כלל רוחני

"כל חיסרון הבא מיתרון הוא יתרון. וכל חיסרון הבא מגירעון הוא גירעון"
כאשר אדם נתקל במציאות חיסרון בנפשו, צריך לבדוק מהיכן בא חיסרון זה, האם בא משגיאה בהתנהלות הרוחנית שלו, או אולי מרצון שלו להתקדמות – מאתגר חדש שהציב או שהוצב לנפשו או מפגם שייצר כתוצאה מהתנהלות שגויה?
בעולמות העליונים אנו רואים את ב' החסרונות האמורים בצורה של צמצום או חטא. צמצום א' היה מתוך רצון הבריאה לקבל באהבה- בהשוואת הצורה ולא כלחם ביזיון, בעוד שההסתלקות מהקבלה, שביטויה היה סילוק מגן עדן של אדם הראשון, הייתה מפאת חטא, דהיינו החטאת המטרה.
הצמצום מאתגר את האדם לייצר את האהבה, לקבל מתוך תכונה חדשה, לא כנצרך אלא בזכות עצמו, כך ראויה להיות ההתפתחות.
כאשר אדם פוגם הוא יורד מתוך גירעון. אל לו לראות את הירידה כיתרון, אלא כגירעון שצריך תיקון. כאשר הקב"ה סוטר לנו ,אל לנו לומר שזו לטיפה. אמנם גם סטירה זו היא לטובתנו, גם עונש זה בא לתיקון, אך הוא בא מגירעון. הבלבול של האומרים : "הכל הוא טוב", עלול להטעות את האדם ולהפכו לאדיש לפעולותיו.
כאשר אדם רוצה להתקדם בחייו הרוחניים, חייב הוא ירידה, חייב הוא לראות חסרונות ולרדת בגינם, הם חומר הגלם לעבודה. אך כאמור, ראוי שראיית החסרונות תהיה מטרתית, להתקדמות. אז הירידה הופכת להיות יתרון.
אדם שחי מתוך ירידות שנגרמו כתוצאה מגירעון יחיה חיים סיבתיים, שגורמים לו כל העת לכבות שרפות, שהוא עצמו ייצר.
כיצד נחיה חיים מטרתיים ולא סיבתיים? על זה נדבר בע"ה בפעם הבאה.

ייאוש

באם האדם רוצה לקנות מדרגה רוחנית, חייב הוא להיות מיואש מהתפיסה הגשמית כמייצגת את האמת.

התפיסה המדעית, שיסודותיה הן המשוער, בנויה על בסיס רעוע באופן מתמיד.
תהום פעורה בין המשוער ובין הוודאי וכמוה האושר המקווה. אושר הבנוי על התפיסה הגשמית מוביל את האדם למרוץ מתמיד לשום מקום – אין שכר בעולם הזה.

טוב לו לאדם לנסוק לייאוש מהתקווה, שאם ישיג עוד תמורה גשמית, יהיה טוב יותר. אז יוכל להפסיק את המרוץ הבלתי פוסק כחתול אחר זנבו.

התמורה הרוחנית מחייבת הכנה ראויה של תפיסה אמונית המיוסדת על הוודאי האלוקי. יסוד הבנוי על ברור פנימי עמוק, המבקש קשר לאי ההגבלה, אל ההתנוצצות האין סופית, אל המוחלט.

"רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים ע"י רזים דווקא, ולא ע"י דברים גלויים" (אורות הקודש עמוד ק"ח). הזהר הקדוש ותלמוד עשר הספירות, המגלים לנו את הרזים, הם המסוגלים לטעת בנשמתנו את החוקים הנשמתיים אליהם צריכה להיות מכוונת נפשנו. בהם נהגה יומם ולילה.

הכעס, הדיכאון, העצב, ההתרפות הנפשית וכדו' אינם באים כי אם מעזיבתנו את פנימיות התורה.

ההתגברות האמיתית היא בהקב"ה. לא בכך שישנה את המציאות הגשמית שלנו, אלא בכך שנשכיל מהתורה הקדושה את דרכי הנשמה, הקושרות אותנו בקשר של אמונה ואהבה לוודאי המוחלט. אז האושר ילך ויזרח מהאמת הנשגבה האינסופית הקשורה לנותן החיים האמיתיים ולא אלו המסופקים של העולם הזה.

ייאוש מהגשמיות היא התקווה לעולם רוחני אמיתי.

הסתכלות עתידית
ישנה נינוחות נפשית ביכולת להסתכל על התופעות בחיים ללא צורך להסביר את סיבתן.
ישנה אפשרות להסתכל על התופעה לא מצד סיבתה אלא מצד תכליתה. אז השאלה ביני לביני תהיה: "לשם מה באה התופעה?" ולא "מה סיבת הגעתה אלי?"
לא אשאל יותר, "מדוע זה קרה לי?" אלא "מה אני הולך לעשות עם זה? כיצד אני משתמש בתופעה, כדי להתקדם לתכליתי?". אני מפסיק להיות אדם סיבתי ומתחיל להיות אדם מטרתי. אין יותר בעיות ישנן רק משימות, אתגרים.
מקום התופעה בעולמי ותהיה אשר תהיה היא עובדה מוגמרת, היא סוג של שיח של הבורא איתי, שנועד לקדם אותי לתכליתי.
אם רצוני להידבק בבורא יתברך, אני צריך להשתדל להיות דומה לו. לבורא אין סיבה מוקדמת, כל פעולת הבריאה היא לשם תכלית, לשם מטרה, שאינה מוכרחת מצד סיבה מוקדמת, שהרי ברור, שאין סיבה מוקדמת, שתכריח את הבורא לפעול.
הבריאה כולה וכן פרטי הבריאה והאדם בתוכה הן ישויות מורכבות. ההרכבה הבסיסית היא צד הבורא שבבריאה וצד הבריאה שבבריאה.
ההצמדה האוטומטית של נפש האדם בין התופעה לסיבתה נובעת מהמחשבה המדעית, המונעת מהקשרי סיבה ותוצאה. זו היא המחשבה הגופנית, שמקורה בצד הבריאה שבאדם.
לעומתה ישנה המחשבה האמונית שיכולה לקבל את התופעה מצד עצמה, כמציאות נבראת ללא סיבה מוקדמת, מחשבה זו נובעת מצד הנשמה, צד הבורא שבבריאה.
כמה רוגע אני חש, עת מתמלאת נפשי בביטחון האלוקי. כל התופעות כולן הן אמצעי לקראת התכלית, שוודאי תגיע, שהרי הבורא אף פעם, אבל ממש אף פעם לא מתבלבל והוא ברא את הבריאה, כדי להטיב לנבראיו.
אני בוחר להתחבר לתהליך.

המחשבה הגנדרנית

האם המחשבה הנה האני של האדם או שמא היא רק אמצעי לשימושו?
לא פעם אנו פוגשים מחשבות שהתלו בנו. כאלו, שגרמו לנו להיות כועסים, מדוכאים, לא הגיוניים עד לזרא.
ולמרות זאת בעת שהיו נוכחות בתודעתנו, היינו בטוחים שהם זה אנחנו. כך נכון ואי אפשר אחרת. 
המחשבה מתפעלת באדם כתוצאה מנתונים שמגיעים לתודעתו. הנתונים יכולים להיות גשמיים ממש או פרי דמיונו זה, כלל אינו משנה.
המחשבה מפרשת לאדם את התופעה ובעקבות הפירוש חש הוא כך או אחרת, פועל בהתאם ויתרה מכך, זו הופכת להיות אישיותו, האני שלו. "אני אדם כעסן". "אני עצלן". "אני לא אוהב את אשתי". "אני מתבייש במקומות זרים". "אני חייב שיעשו איך שאני רוצה".

אני מבקש שנדרש קצת להתבוננות על המחשבה ונשימה במקומה. עצמאית נהייתה זו הגנדרנית, ועוד שבחוצפתה לקחה את מקום הגבירה, את האני שלנו. אני מציע, שנחזירה למקומה השפוי, ונאמר לה כך"
"מחשבה יקרה, את חוזרת להיות שפחה, מהיום אני אומר לך על מה ואיך לחשוב, ולא את אומרת לי מי אני."

מהיום אנו מחליטים : "איך ועל מה כדאי לחשוב?"

אם אשתי בקשה ממני כוס תה, אני לא מרשה למחשבה שלי לחשוב מתוך התסכול, שהיא ניזונה ממנו בריב עם הבוס שעה לפני שהגעתי הביתה, או מהרוגז שהיה לי בכביש עת הנהג שליידי נהג בפראות. אם אתן לה את החופש לקבוע את האני שלי היא ודאי תאמר כך : " אני לא עבד שלך, תעשי לעצמך".

אומר למחשבתי כך: "רק רגע מחשבה, יש לך תפקיד, את אמורה לייצר לי אהבה לאשתי, ומה יצרת? תסכול, ריב, התרחקות? מעלת בתפקידך"
כך צריך להשתמש במחשבה. אני רוצה שהיא תיצור לי אהבה לאשתי, מה כדאי לחשוב על המוגש אליי מהמציאות בצורה של בקשתה של אשתי כוס תה, כדי ליצור אהבה לאשתי? המחשבה היא מכשיר לשימוש האני שלי ולא האני עצמו.

כך כדאי לי לחשוב: "איזה יופי שאשתי רוצה כוס תה דווקא ממני. היא רוצה את קרבתי. "
צועקת השפחה רגע אבל מה האמת?
ואני בשלוותי עונה לה, האמת שצריך לאהוב את אשתי, את בני האדם, את הקב"ה, להישאר בשלוות נפש בשמחה.
את דורשת אמת מצבית. היא לא קיימת.
אני רוצה אמת צורתית. והצורה האמיתית היא כאמור אהבת ה' וכל הנגזר ממנה. מעתה את תשמשי אותי רק לזה.

אך איזה שחרוררררררר.

הרב אדם סיני

הציטוט היומי – הרב אדם סיני

ברשעה ישנו כוח מיוחד, מלא עוז ותשוקה, תוקף ועיקשות איתנה, אקסטזה קיומית, שאינה יודעת מנוח, אדרנלין המתסיס את כוח החיים.
מול עוצמה זו עומדת האמת הפנימית של האדם. שקטה, נינוחה, כמו מביטה מהצד על רעותה. כוחה של גבירה תמירה זו נעוץ בביטחונה הארוך טווח, ביכולת שלה להתעצם מעבר למצבים עצמם ותדיר אף בזכותם, אף אם נראים הפוכים מהרצוי.

העת בו נצרך כוח הרשעה להתסיס את העולם, את החברה או את הפרט, צריך לסמן לנו, שנדרשים אנו לאותה גבירה שקטה, מתבוננת, פנימית המבקשת שלום ואהבה.

או אז, כאשר ישוכלל העולם מתוך שלווה ורעות, תתנפץ לה הרשעה מתוך עצמה. כל עוצמתה תפעל נגדה, לא יהיה לה מנוח אף לא מעצמה, עד שתתפרק כלא הייתה.

אז יזרח על העולם מחר חדש.
אז יהיה עולם שכולו שבת.

שבת שלום.

עמדתי היא שקונפליקט מצבי לא ניתן לפתרון, אלא אם כן מפשיטים אותו מהצורה הגשמית שלו.
הגברת רוצה את ירושלים.
גם אני רוצה את ירושלים.
אף לא אחד מאתנו רוצה לחלוק את ירושלים.
אבל….
גם הגברת וגם אני לא רוצים את ירושלים הגשמית. שום דבר גשמי איננו רוצים. כל דבר גשמי מייצג משהו בנפש האדם אותו אנו מחפשים. גם כאשר אני קונה יוגורט איני רוצה את הגשמיות שלו, אלא את הפגישה הנפשית שלי אתו. (טעם , תענוג, בריאות, הודיה לה')
הגשמיות היא סימן למשהו נפשי,רוחני שאנו מבקשים.
ירושלים היא בחינת מלכות על פי חכמת הקבלה. זו נגנזה ברדל"א(ראש דלא אתיידע). מקום שלא ניתן לשימוש – לחיבור לעם היהודי, עד שלא יתקן את עצמו.
במכוון ניתנה ירושלים וכל שאר הרצונות הגדולים לאומות העולם, מעין קליפה השומרת על הפרי, עד שעם ישראל יהיה ראוי לה. (ראה הקדמה לפנים מאירות ומסבירות)
אני רוצה את השלמות של גדלות כלי הקבלה הנקראת ירושלים. לא את ירושלים הגשמית.
גם אותה גברת רוצה את השלמות הנקראת ירושלים.
אם נדון בצורה הנפשית המופשטת, הסיכוי שנגיע לשלום הוא יותר גדול מאשר הוויכוח על ירושלים הגשמית.
היכולת לקחת את העמדות המצביות (הגשמיות)להפשיט אותן מאפשר פתרון. (נסו בזוגיות).
בברכת שלום ואהבה.